אביב הגיע לבלוגוספירה הישראלית ואיתו, ראה זה פלא, גם המחשופים הישראלים הנהדרים, ואיתם, ראו זה פלא, גם השדיים שכבר שם....
בדרך-כלל הבלוג הזה לא אמור לעסוק בענייני שדיים, אבל קשה מאוד לעמוד בפיתוי, כשעמיתים הכותבים את עצמם לדעת לא מצליחים להתגבר על התמכרותם אל הציצים.
נראה שהכל התחיל בבלוג המשעשע (והיהיר למדי) של יהודה בלו, "רשימות מן התיבה הלבנה", שהשבוע שלח אל הgoogle reader שלי את
הפוסט השלישי (ברצף!) שלו בעניין שדיים. הפעם עסקינן היה בהקטנת חזה (כן. הקטנה. לא הגדלת-חזה) של פסל צרפתי פלוני (יותר נכון, פסלה של האינקרנציה של המהפכה הצרפתית, שמתברר שדדיה הם לא רק סוגיה לפוסט אצל בלוגר ישראלי, אלא גם לרשויות המוניציפליות הצרפתיות המוטרדות מגודל הציצים שלה. (הוא, אגב, התחיל בפוסט בתואר התמים
על שריפת חזיות של העובדות הסוציאליות שעסק בעצם בשאלה האסטרטגית על הקשר בין טעויות טקטיות, תמיכת העם וחזיות; ראה כי טוב, ככל הנראה, והמשיך בקשר בין
הצלחות טקטיות, תמיכת העם וחזיות ). אליו הצטרפה ואן דר גראף, אישה יקרה שלצערי איננה אחותי, שפצחה ב
פוסט אביבי על שדיה, מבטיהם המכעיסים של גברים בשדיים, מחשופים ונוחותם, פטמות ובעייתיותם (אולי היה כדאי לספר לה על צרותיהן של נשים שבשדיהן אין מביטים).
ניסיתי להבין מה חיבר את השניים יחד למזמורי-החזה-השופע-ושאינו-שופע האלה, ולכן חיפשתי לי בגוגל שדיים בחודש האחרון, ולא הגעתי רחוק. עם זאת, שמחתי לגלות שהוגו צ'אווס סוף-סוף עושה משהו טוב, והתחיל ב
מלחמה בניתוחים להגדלת החזה. (בבלוג הזה יש עדיפות ברורה לטבע, וגם אם לא חייבים הכל אורגני, בכל הנוגע לאינטימיות, לנו יש העדפה ברורה) הצטערתי מאוד לגלות שמארק צוקרברג, או יותר נכון פייסבוק שלו,
מקשה על ניצולות סרטן השד לשתף בסיפור שלהן, כי עבור פייסבוק, כל צל פיטמה נשית היא עבירה על חוקיה ותקנותיה של פייסבוק.
וזהו ? אתם שואלים. זה לפחות מה שאני מצאתי, אבל האמת - התעצלתי לחפש בלע"ז. ככה זה. מתעייפים.
אבל אחת הסיבות להתעייפות היתה לחישתו של שד קטן בתוכי (טוב. לא נתווכח על גודל השד) , שאולי בלוגר אחד נתקל, במקרה, ממש כמו
תגליות מדעיות גדולות אחרות, על דרך פרקטית למשוך לבלוג שלו גולשים תמימים לרוב, שמטרתם היתה
הסוגיה העיקרית שלשמה נוסד האינטרנט והגיעו אליו בגלל שימוש נלוז ונחפז במילות מפתח שמקומן לא יכירן באתרים מהוגנים....
ואולי אולי אולי בלוגרית אחרת התעצבנה, אבל אמרה לעצמה שבמסווה של פוסט-ביקורת גם היא יכולה לשפר את כמות האנשים שיגיעו אליה....
ואולי הנה כבר בלוג שלישי שמפעיליו שמו לב לתופעה ואמרו לעצמם -
- גם בלי ללכת על כל הקופה, ללא מעצורים, ללא עכבות, תוך מימוש מלא לפחות פעם אחת של זרמי תת-התודעה של הכתיבה...
- וגם ללא דיונים מעמיקים ומספקים ביתרונות ובחסרונות של שוויון ללא הבדל גזע, דת או מין...
- גם בלי דיונים על מיסיונר, מיסיונרית ומיסיונריות ביבשת השחורה, האפלה, החמה, הלחה והחושנית....
- גם בלי לדסקס סוגיות שיעידו שאולי הכותב עדיין בשלב אוראלי, ולשונו עוטפת וחובקת, טועמת ולוקקת את עטו מדי מילה או שאולי התקדם כבר לשלב אנאלי, אך הוא עצור מכדי לבטא את תשוקותיו המתפרצות עלי נייר תוך ביטוי תאוותיו....
- גם תוך שמירת הפוסט הזה בתורת היחיד הנקי מכל איזכור שהוא של סקס עלי-אדמות....
והכל רק בעצם העובדה שהכותב היה ישר והוגן עם קוראיו והניח את חשדותיו על השולחן, מי יודע, אולי יקרה כאן משהו טוב...
וגם אם לא, תסכימו איתי בוודאי, שגובה החצאיות והמכנסונים, ועומק המחשופים, הם הסימן האמיתי שהאביב בא לישראל. לא ?
