נזלת אביבית

שוב נזלת ? התעוררתי אומלל
האביב הביא איתו את ברכת המפל
מסביבי באפם מושכים אנשים
האביב כבר כאן - אתם לא מרגישים ? 

שיר בהזמנה

ביקשת ממני שיר. לפחות התחלה,

ואם תצטרכי , תשני כל מילה.

הנושא לא חשוב. גם לא הסגנון.

את לא פוחדת מקול ההמון.

שרבוט וחרוז נחבטו כאן יחדיו,

ממתינים בצוותא לבואו של התו.

עכשיו הוא יבוא ויצבע החיים

בקולך המפתה, המרטיט, המפעים. 

סיפור קצר על עובד רס"ר וגם שיר בצידו

נתקלתי בסיפור קצר של אריאל גרייזס על עובד רס"ר. לא מה שנשמע במבט ראשון ובהחלט שווה קריאה.

אני, אגב, לא באמת יכול להגיד איפה שירתתי. באמת לא. מצחיק, אבל לך תגיד ששירתת ביחידה שלא רק שהיא לא קיימת אלא שהיא גם לא סקסית במיוחד. דכאון. אולי עדיף כבר להיות עובד רס"ר. למרות שגם אצלנו היציאות היו טובות ובוודאי היה יותר מעניין. נוסטלגיה...

אבל אם לקחת רגע של ביקורת ספרות, למרות שהיצירה הזו בהחלט מקסימה בעיניי, היא לא מציאותית. מסיבה מאוד פשוטה. מעולם לא פגשתי בעובד רס"ר שהתבייש בהיותו עובד רס"ר. אם כבר - להיפך. סידור נהדר, ומי צריך יותר, וכולי וכולי, והמנטליות של רוב מי שנתקלתי בו פה ושם בתפקיד הזה, היתה שאם אפשר לעשות משהו מחר, עדיף לדחות אותו למחרתיים. האדם היחיד שפגשתי אי-פעם שהתבייש בתפקיד שלו, היה בחור שסונג'ר כמסופח לשלישות של איזושהיא מפקדה אלמונית. וגם הוא, אינטליגנטי ומבריק ומבוזבז, כמו כל-כך הרבה אנשים שכולנו מכירים בשירותם הצבאי, לא היה צריך להתבייש. מי שצריך היה להתבייש, היה מי שהביא אדם צעיר ומוכשר להשחית 3 שנים מחייו על שטויות, שגם אנשים פחותים ממנו יכלו לבצע, ושאם נהיה הוגנים - היו יכולות שגם לא להתבצע.

ונסיים בשיר קצרצר:

אדם בא לצבא כשהוא נכון לתת
אבל קורה שהצבא לא יודע
וכתוצאה
האדם שבא לשרת
הופך אט-אט מנסיך לצפרדע. 

שיר של שכול

 [לרגל מפגש עם כתבה במוסף הספרות של הארץ על "אחרי זה" של גיורא פישר ובעיקר עם השיר "זה" המצוטט שם]

לפעמים,

בכל מיני הקשרים,

נשמע הביטוי השנוא

על "משפחת השכול".

שְכולׁ כידוע, אינו יוצר משפחות.

רחוק מזה. אם כבר –

להיפך.

אבל כשקראתי משיריו של האב

הרגשתי,

אחרי תחושת-הבעיטה שבועט השכול שבתוכו

ואחרי הרתיעה,

זו של ההדחקה הנמשכת

של השכול שבי,

הרגשתי,

שלא פחות משהוא אביו של מֵרום, בנו המת,

הוא אחי.

את אשר בלבו,

יודע אני. 

על זכרון והנצחה

נכתב ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל, לרגל ויכוח ההנצחה הנורא, על כבאים, שוטרים וסוהרים

האדם המוסרי, הבוגר, השקול,

ינהג קצת אחר אם יהפוך לשכול.

להבין זאת צריך כל אדם ואדם

אך אין זה צידוק להבחין בין דם לבין דם.

כל מי שנפל במלחמה החזקה 

על קימום וקיום של ארצנו הרכה,

זכאי להיזכר באופן מופתי

ממש כמו אוריה החיתי.

כל המבקש את יקרו להגדיל

כל המבקש בין הבאים להבדיל -

בין פעוט שבן-עוולה רצח

לבין חייל שטנק שנפל ממגבה מעך

לבין איש מודיעין שממחלה לא התאושש

לבין כבאי שנספה בתפקיד כשנלחם מול האש

כל המבדיל בין

קדושים

וקדושים

גם אם מנהמת-לבו הוא רוצה את יקירו לייחד

אסור להפקידו על ניהול הגל-עד.

כי גם האדם המוסרי, הבוגר, השקול,

ינהג קצת אחר אם יהפוך לשכול,

ומדינה, שלא כמו היחיד,

חייבת לזכור את כל אנשיה - תמיד. 

כבר מאוחר

מבט בשעון ונהיה מאוחר.

רציתי לשתות. הקפה שלי קר.

בקרוב המבחן ונגמר לי היום.

ואני לא הספקתי אפילו לנשום.

מהדורת חצות עם קריין

ושלום.

מרוב מציאות, אין לי זמן

לחלום.

רואה סנה שבוער, וברווז מדבר,

זוג פנסים בכביש ממהר,

שועל מפוחד, פליט השיטה.

הבוקר הגיע. פינוי המיטה.

ה-1 במאי

יש  מתגעגעים לרוסיה הישנה והטובה
ויש שרק בוהים באחרים הלועסים
קש ותבן באורווה.

יש המאיימים ובסוף אף מפתיעים
ובין חציר ובין גבבה
זמן למשפט הם מודיעים
ואת שכרם כולנו משלמים.

אך לפועל קשה-היום,
כל שנותר הוא לחלום
על בוא היום
כשאת כולם ישליך הוא
ושלום.