יום ראשון, 27 ביולי 2014

סיפור דמיוני ללא קשר לאירועי-דיומא

קראתי ב"בהארץ" משהו שסייד קשוע כתב מניו-יורק. וחשבתי לי מחשבות.

ולמרות שבעיתון "הארץ" לא אוהבים את זה, הטרנספר הזוחל של ביבי מצליח. בלי שאף, אחד מרגיש השטחים מתרוקנים מיושביהם, עזה מתרוקנת מיושביה, וגם ערביי ישראל, אחד אחרי השני, מחפשים מקום אחר, שבו יש להם עתיד.

והיהודים? בלבם פנימה הם חושדים במה שקורה כאן. חושדים ומקווים כיצד יקרה שבספרי ההיסטוריה תתואר התקופה 1948-2048 כתקופת ההתנחלות המחודשת.
עידן התקומה של מדינת ישראל.
זו שיהיה לה מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה כמגינת המערב אל מול החליפות הערבית המתחדשת.
בנימין נתניהו ייזכר על ידי נכדי-נכדינו כאב המייסד השני, אחרי דוד בן גוריון.
אם תרצו, אין זו אגדה.

והשאלה היחידה שצריך יהיה עוד לשאול - האם אחרי הקרבות בין האימפריה הערבית, של אותו עולם ערבי המתנער מימי-הביניים שלו, לבין העולם הנוצרי שקצת נס ליחו, לבין העולם הסיני שחשב שזה כבר אצלו בידיים,
האם יישאר לה, למדינה שלנו, מקום וסיכוי? והאם גם אז כולם, אבל כולם, ישנאו אותנו?