יום שני, 12 בינואר 2015

שעת חצות


שעת חצות.
תן חומק לו בין בתי הכפר.
כבר מאוחר.
אבל הוא הרי חזר
מהעבר.
כן, זה לא נגמר.

הכיבוש המובטח
של הטבע
לא צלח.
הוא לא שכח.
גם לא נשכח.
לחזור - בעצם -
הוא היה מוכרח.

והניגון הזה
החרישי
באשמורת חמישית
נשמע לי כמו תיאור של ליל-הפסד
כה ממשי.

איך זה קרה לנו, בכלל ?
שכך נפלנו חזרה,
אל העבר הלא מוכרע?
כל העמל
הישגים שנערמו כמו מגדל
כולם עומדים אל מול מבט המסתנן
הוא מחייך חיוך ערום ומהנהן
יומו קרב,
והוא יודע,
גם אם יהיה זקן
שהפסדו לא הכרחי עוד, כן.

ואנחנו?
מה איתנו ?
מה נאמר?
הרי יומנו אנו לא נגמר!
עוד לא עבר !
האם נוכל להתמודד עמו
עם מבטו
עם צליל קולו החרישי ?
או שמא גם אנחנו
ניסע מפה
כי הרי
זה לא אישי ?

והניגון הזה
החרישי
באשמורת חמישית
יכול עוד להפוך
פתאום
לשיר של ניצחון כה ממשי.

איך זאת יקרה ?
האם נדע לזכור ?
האם נוכל עוד להאמין
ולהקדיש
וגם לבחור
אם זאת יקרה
האם אנחנו עוד נחזור ?
והניגון הזה
החרישי
יהיה שירנו?
שיר של הצלחה מבראשית ?


שעת חצות.
תן חומק לו בין בתי הכפר.
כבר מאוחר.
אבל הוא הרי חזר
מהעבר.
כן, זה לא נגמר.