קראתי על אמירה הס ושירתה
(לא העיתונאית עמירה, אלא המשוררת אמירה)
לא הכרתי אותה קודם
וזו היתה כתבה מעניינת
למרות שכמו תמיד
ב'הארץ' כשאתה קורא על שירה
ועל יוצר/ת יהודי/ת ממוצא מזרח תיכוני
אתה צריך להיות מעט סקפטי
ולא להיסחף עם גלי השבחים אל הררי עבודת-האלילים
ובכל זאת
היו בה, בכתבה הזו
סוג של פנינים של מפגש
שנדמה כי הם מצדיקים את ההערצה הזו
ולו הערצת-מעט
אפרת מישורי כתבה על הספר השלישי שלה הנחיה לקריאה: "לא לעצור כל רגע ולחפש מובן, תוך פירוק זהיר וחשדני של כל משפט ומשפט. אלא לרוץ, להתמסר לקצב שמכתיבים השירים ולהניח להם לפעול את פעולתם".
ועל כך השיבה הס : "לפעמים יבוא לך שיר כמופע אורקולי, לפעמים יבוא לך שיר כדהרת סוס. אתה צריך להתחבר למקור שממנו נבעו המילים האלה ואז תבין אותו, בלי צורך לפתור איזו חידה".
ולנסיונות הסיווג שלה היא משיבה:
"אני לא חושבת שהתכנים שלי שונים מהתכנים של איזה משורר אחר שנגע במקומות שאני נגעתי. ואני גם לא יודעת אם אני פמיניסטית. אני באמת לא יודעת מה אני. אני די אנדרוגינוס כזה. אני לא מסתכלת על עניין של זכר או נקבה, או אני בעד איזו מפלגת נשים או מה. אני בעד זכויות כלליות של האדם".
ומסיימת:
"המילים בשבילי זה חבל הצלה וזה מצוף. אני לא יודעת איזה כוח יש לו, אבל בשבילי באופן אישי יש לו כוח לגאול אותי מייסורי היום־יום. וכל הפוזה הזאת שנותנים ליצירה־לא יצירה, זה נהיה מין שיגעון כזה בארץ, כל הזמן לכתוב שירים ולכתוב סיפורים, כאילו אתה אומר, וואללה, תן לאלה שבאמת כותבים שיכתבו ולאלה שבאמת בוער בהם, כמו בנביאים, שיכתבו. אבל אל תעשה אלוהים מהשירה, או אל תעשה אלוהים מהאמנות. היום־יום הוא האלוהים. הרגע הוא האלוהים. ואנחנו רק צריכים לדעת איך לחיות אותו. אז שכל אחד ימצא את הדרך שלו לחיות את הרגע ולהיאחז בו נכון. זה לא פשוט".
ואני רק רציתי לבקש
ולשאול
איך לצייר לי את המלאך ?
ועכשיו אחפש לי מפגשים נוספים עמה באינטרנט ומחוצה לו.
