לא אחת, עודי חושב על הנופלים, עולה ומהדהד בי שירה של פלישיה המנס, קאזאביאנקה, המוכר לרבים במילות הפתיחה "הנער עמד על הסיפון הבוער" -
The boy stood on the burning deck
Whence all but him had fled;
The flame that lit the battle's wreck
Shone round him o'er the dead.
בתרגום חופשי לעברית, אומר הבית הראשון -
"הנער עמד על הסיפון הבוער
משם כולם - מלבדו - כבר נמלטו ;
הלהבה אשר האירה את הספינה (שנטרפה בקרב)
זהרה סביב לו ועל פני המתים. "
תמונה לא קלה, שיש בה סוג של שקט שאחרי הסערה,
אך לא מהסוג הנעים.
יש ויכוח ספרותי שאני אינני מכיר הכרעה בו, עד כמה מתאר השיר הזה אירועים אשר קרו במציאות.
אך לא מהסוג הנעים.
יש ויכוח ספרותי שאני אינני מכיר הכרעה בו, עד כמה מתאר השיר הזה אירועים אשר קרו במציאות.
הגורסים בכך שמדובר בסיפור אמיתי, מסבירים שמדובר בתיאור לירי של התרחשות במלחמות הנפוליאוניות, בקרב על מפרץ אבו-קיר. מפקדה של אחת האוניות הצרפתיות, לוק-ג'וליאן-ג'וזף קאזאביאנקה נפגע פגיעה אנושה, ובנו ג'יוקאנטה, צוער בן 12 שנים, ניצב על הסיפון בעמדה עליה הופקד בהוראת אביו, וסירב להתפנות כל עוד לא יקבל הוראה אחרת מהאב. האב הגוסס היה חסר-הכרה, הספינה עמדה להתפוצץ, אנשי הצוות שהיו מסוגלים לכך נטשו אותה, ורק הנער הצעיר נותר על הסיפון, ניצב על משמרתו וסירב להתפנות. הוא נותר שם לבדו, מוקף בלהבות, עד שהספינה התפוצצה ושבריה שקעו בים. המראה נותר בזכרונם של המלחים הבריטיים, וכששבו לבתיהם הם סיפרו על הנער.
אחרים גורסים כי מדובר בסיפור דמיוני.
כך או כך, פלישיה המנס הפכה את הסיפור הזה לשיר, השיר נכלל במקראות בתי-הספר בין 1850 ל-1950, ושימש כאמצעי לחינוכם של דורות רבים. עם בואו של הפוסט-מודרניזם אל המערב, ירד השיר, כסמלים רבים של חינוך, מגדולתו, ושימש נושא לסאטירה.
עם זאת, לרבים הוא היה מודל לחיקוי. עד כדי שאפילו בספרות, המחרה-מחזיקה אחרי החיים, ניתן לכך ביטוי.
ג'יימס בונד, בספר מונרייקר, מזכיר את הנער שעמד על הסיפון הבוער, ואומר "רציתי לחקות אותו מאז שהייתי בן חמש". יהיו שיקראו מעט ציניות בדברים שכתב איאן פלמינג, אבל לטעמי, בתקופה בה נכתבו הדברים, עשור אחרי מלחמת-העולם השניה, ובהקשר שבו נכתבו - בונד מבקש להציל את לונדון מפצצת-אטום שתהרוג מיליון אנשים - הדברים שיקפו היטב את האידיאולוגיה של התקופה. תפישה ברורה של טוב ורע, של ערכים, של מה ראוי להיעשות נוכח פני הסכנה, של החובה המוטלת על כתפו של האדם.
עם זאת, לרבים הוא היה מודל לחיקוי. עד כדי שאפילו בספרות, המחרה-מחזיקה אחרי החיים, ניתן לכך ביטוי.
ג'יימס בונד, בספר מונרייקר, מזכיר את הנער שעמד על הסיפון הבוער, ואומר "רציתי לחקות אותו מאז שהייתי בן חמש". יהיו שיקראו מעט ציניות בדברים שכתב איאן פלמינג, אבל לטעמי, בתקופה בה נכתבו הדברים, עשור אחרי מלחמת-העולם השניה, ובהקשר שבו נכתבו - בונד מבקש להציל את לונדון מפצצת-אטום שתהרוג מיליון אנשים - הדברים שיקפו היטב את האידיאולוגיה של התקופה. תפישה ברורה של טוב ורע, של ערכים, של מה ראוי להיעשות נוכח פני הסכנה, של החובה המוטלת על כתפו של האדם.
כאמור, הקוראים את הפואמה, באותן מקראות, נדרשו לחשוב ולשאול את עצמם מדוע הנער איננו נוטש את הסיפון, מה מניע אותו. בין המבקרים החריפים של הפואמה ושל השימוש בה, היו שסברו, בציניות חריפה, שהשיר הזה הוא דוגמא מצויינת לכך שאנשים צעירים צריכים להפעיל שיקול דעת בצייתנותם להוריהם מוקדם ככל האפשר.
אני, כאשר אני מוצא עצמי לכוד בדיונים מודרניים הבאים לפרש את המצב הקשה הזה, בו מצא עצמו הנער, בוחר לשאול שאלה אינדיבידואלית אחת פשוטה. הנער הרי כנראה ידע שאביו נהרג. האם לא יכולים כל אלה המתעקשים לפרש פרשנות פוסט-מודרנית של היצירה לקבל את האפשרות שהנער ביקש את נפשו למות, באבלו הכבד על מות אביו? הרי אותו הנער סבל באותו קרב אובדן כפול - הוא איבד את אביו ואת מפקדו. אם נשער את מידת ההערצה והמסירות שילד בגילו רחש לאביו, שלא לדבר על רגשות אחרים, כמו אהבה, האם לא נוכל להבין מדוע הוא ניצב שם, נחוש בדעתו לרדת אל תהום הים יחד עם הספינה? יחד עם האב ?
אני, כאשר אני מוצא עצמי לכוד בדיונים מודרניים הבאים לפרש את המצב הקשה הזה, בו מצא עצמו הנער, בוחר לשאול שאלה אינדיבידואלית אחת פשוטה. הנער הרי כנראה ידע שאביו נהרג. האם לא יכולים כל אלה המתעקשים לפרש פרשנות פוסט-מודרנית של היצירה לקבל את האפשרות שהנער ביקש את נפשו למות, באבלו הכבד על מות אביו? הרי אותו הנער סבל באותו קרב אובדן כפול - הוא איבד את אביו ואת מפקדו. אם נשער את מידת ההערצה והמסירות שילד בגילו רחש לאביו, שלא לדבר על רגשות אחרים, כמו אהבה, האם לא נוכל להבין מדוע הוא ניצב שם, נחוש בדעתו לרדת אל תהום הים יחד עם הספינה? יחד עם האב ?
מבט פוסט-מודרניסטי הוא כמובן אפשרות אחת מרבות. מבט קולקטיבי יכול להסביר את ההכרעה הזו בדרך אחרת. הרי השיר "הנער עמד על הסיפון הבוער" מתאר התרחשות בתוך אחד הקרבות הימיים החשובים ביותר בהיסטוריה הצבאית. קרב אשר תואר במילים -
- "arguably, the most decisive naval engagement of the great age of sail"
- "the most splendid and glorious success which the British Navy gained."
- "an example of the annihilation of one fleet by another of approximately equal material force"
קרב שתוצאותיו מוצו במילים הבאות:
"The effect on the strategic situation in the Mediterranean was immediate, reversing the balance of the conflict and giving the British control at sea that they maintained for the remainder of the war."
אז מה כבר יכול פטריוט לעשות, כשהוא ניצב נוכח תבוסה ניצחת?
הבחירה הזו, שלא להוסיף ולהילחם, היא לא בחירה זרה ליהודים. בתודעתי מהדהד תמיד כשאני קורא את הנער על הסיפון הבוער סיפורו של זרובבל הורוביץ, גיבור ישראל במלחמת-השחרור, מי שנקלע עם חבריו במשוריין למצב של מצור, הורה לפצועים קל להימלט, נשאר לחפות על חבריו הפצועים קשה, ובהתקרב האוייב אל המשוריין פוצץ אותו כדי שחבריו והוא לא יפלו לידי האוייב למוות אכזרי, והוא עשה כל זאת למרות שהיה בריא ויכול היה להימלט בעצמו.
הבחירה הזו, שלא להוסיף ולהילחם, היא לא בחירה זרה ליהודים. בתודעתי מהדהד תמיד כשאני קורא את הנער על הסיפון הבוער סיפורו של זרובבל הורוביץ, גיבור ישראל במלחמת-השחרור, מי שנקלע עם חבריו במשוריין למצב של מצור, הורה לפצועים קל להימלט, נשאר לחפות על חבריו הפצועים קשה, ובהתקרב האוייב אל המשוריין פוצץ אותו כדי שחבריו והוא לא יפלו לידי האוייב למוות אכזרי, והוא עשה כל זאת למרות שהיה בריא ויכול היה להימלט בעצמו.
איני חושב שזה יהיה נכון לראות את זרובבל הורוביץ והנער על הסיפון הבוער כדוגמאות ייחודיות. להשקפתי הם אינם לבד. בוודאי בעת הזו, האינדיבידואליסטית, הפוסט-מודרנית. כל מי שיכול לקום ולהגר, לעזוב את המדינה הזו, אבל בוחר להישאר, הוא סוג של נער הניצב על הסיפון הבוער. בוודאי כל מי שיכול שלא לקום ולהתייצב לקריאה למילוי החובה של השירות הצבאי.
ואין כוונתי רק לאלה הקמים לשאת נשק. ביום הזה, כשאנחנו זוכרים את המתים שנפלו במערכות, כשאנחנו לא נמלטים בתודעתנו אל שירה עתיקה ומלחמות של אחרים, איני יכול שלא לחשוב על כל אלה שהלכו אל הקרב, על כל אלה שהיו נכונים ללכת אליו ועל כל אלה שהקרב מצאם, ולא לחשוב על המוטיב הזה, של נערים על הסיפון הבוער ועל הדרך שבה הוא משקף את מי שהאש לקחה מאיתנו, ואת רוחם העזה, שזכרה עדיין ניצב איתנו על הסיפון הבוער.
ואין כוונתי רק לאלה הקמים לשאת נשק. ביום הזה, כשאנחנו זוכרים את המתים שנפלו במערכות, כשאנחנו לא נמלטים בתודעתנו אל שירה עתיקה ומלחמות של אחרים, איני יכול שלא לחשוב על כל אלה שהלכו אל הקרב, על כל אלה שהיו נכונים ללכת אליו ועל כל אלה שהקרב מצאם, ולא לחשוב על המוטיב הזה, של נערים על הסיפון הבוער ועל הדרך שבה הוא משקף את מי שהאש לקחה מאיתנו, ואת רוחם העזה, שזכרה עדיין ניצב איתנו על הסיפון הבוער.
לקריאה נוספת
