Not wanting to know

When at night I walk

slowly down the sidewalk

with my steps making the only sound

and darkness the entire world surrounds

I will not turn around

to see who follows light 

for I know it is probably 

just a bird of night.

The real cause is that I fear

for a monster might be near.

Without me looking,

without me hearing,

Without my knowing,

it might not be.

And thus if I can help myself

bad omens, 

atrocities,

 signs and proofs

are all ignored like mere silly spoofs.

I sit aside, 

and in my news I hide.  

reality may not disturb

the comfort and security of my dreams curb. 

All rights reserved to Cha Plan Sha 

שכב בני אלטרנטיבי ואופיו של הלילה

נתקלתי בנוסח אלטרנטיבי של שיר הילדים הקלאסי "שכב בני" ואני מביא אותו כאן ברשות מאת המעבד -

שכב בני, שן במנוחה, 

אל נא תבכה מרה. 

על ידך יושבת אמך,

שומרת מכל רע. 

מיילל בחוץ התן, 

הוא רוצה ללכת לגן.

אך מסבירה אמא תנה,

הגיע זמן השינה. 

שכב בני, שן במנוחה, 

אל נא תבכה מרה. 

על ידך יושב אביך,

שומרך מכל רע. 

מיילל בחוץ הקיפוד, 

הוא רוצה ללכת לרקוד.

אך מסבירה סבתו בתבונה,

הגיע זמן השינה. 

שכב בני, שן במנוחה, 

אל נא תבכה מרה. 

על ידך יושבת סבתך,

שומרת מכל רע. 

מיילל בחוץ הינשוף, 

הוא רוצה לעוף ולעוף.

אך מסביר אביו בשמחה,

הגיע זמן המנוחה. 

העיבוד מדגים היטב עד כמה חלק משירי הילדים של פעם רוויים באידיאולוגיה ובתפישת-עולם שגם אם היא רלוונטית לגמרי בימינו אנו, חשוב מאוד להיות מודעים לה.

בפוסט הזה אני מבקש להתייחס להיבט אחד של שוני שבין העיבוד לבין המקור: תפישתו של הלילה. 

בשיר המקורי - 

מיילל בחוץ התן; הרוח נושבת שם; הצל שם; קר שם; שועל חורק לו שן שם; אבא שומר ואינו ישן;

בשיר יש גם התגלגלות מסלימה של הקורה בלילה ככל שמתקדמים בבתים:

הבן כשיגדל גם הוא ישמור (עם האב); כל המושב ער; גם האם שומרת; האש בוערת בלילה; חציר וקש נאכלים בה; כשיגיע היום יהיה צורך להתחיל מחדש.

אם לסכם בלשון המעטה (ממעיטה במיוחד) את תפישתו של הלילה בשיר המקורי: זמן של סכנה והעדר בטחון.

הלילה רצוף סכנות מעולם החי, חלקן מפורשות חלקן לא (מקור האש). כל אוהביו של הילד והעולם סביבו עושים ככל שביכולתם לשמור עליו, להגן עליו, תוך הבהרה מפורשת בדבר התפקיד המצופה ממנו, לכשיגדל. 

כאדם בוגר יש ניגוד עמוק בין הניגון לבין הטקסט. ושאלה טובה וראויה להעמקה, לטעמי, היא מהו מקור הרוגע שהוא משרה על שומעיו ? האומנם הלחן המרגיעות גובר על המילים הדרוכות והמזעיקות ? או שמא הטקסט איננו משפיע על שומעו כפי שמשפיעות הנסיבות הנעימות של ההשכבה לשינה ?

ואולי, יטען המאמין במודע ובתת-מודע, השיר אינו מרגיע כפי שנוטים לסבור במחשבה ראשונה ? אולי הוא חלק מאותם מרכיבים בתרבות הישראלית שמחנכים את כל אזרחיה היהודיים למודעות עד כאב לסכנות הפוטנציאליות כבר מגיל צעיר, בדומה לדרך המקורית והמטרידה בה גני ילדים מסויימים מלמדים על ההיסטוריה של העם היהודי ?   

בניגוד לשיר המקורי, בו הלילה הוא כה מסוכן עד כי למרות שאמא שומרת על הפעוט שצריך להרדם, אבא גם שומר. ולמרות שגם אבא שומר, גם אמא שומרת. וגם כל המושב ער ושומר. בניגוד לדינמיקת השמירה וההישמרות, השיר המעובד מציע לילה אלטרנטיבי - לילה שבו 3 חיות ליליות - התן, הקיפוד והינשוף - בגילאים הצעירים, בדומה לפעוט השומע - מבקשות להמשיך ולעסוק בפעילויות המקבילות לאלה של הפעוט - ללכת לגן, לרקוד, להתרוצץ - והמבוגר האחראי בעולם החי, בדומה למקבילו בעולם בני-האדם, משגיח ומסביר שצריך ללכת לישון. צריך לנוח. אלמנט הסכנה אומנם אינו נעדר גם בשיר המעובד: יש מי ששומר מכל רע;  יש בכך גם כדי לחבר לשיר המקורי וגם להזכיר הפחד האפשרי מהלא-ידוע שבלילה, פחד שעצם נוכחותו מובנת בגלל העדר האור ובגלל הלא-ידוע. אך השיר המעובד מאיר אל תוך הלילה וחושף את הפעילויות שבו, את מקור הקולות שבו, ואת הדומה והחביב שבו, באופן שיש בו כדי לאפשר לפעוט/ה להרגיש את מקצב החיים הלילי ולהרדם עם דימויים וחוויות חיוביים על החוויות שמציע ומזמן הלילה.  

בין הנמר לתהום

אזרח תמים
הלך ברחוב
ופתאום  נמלט
כי תאגיד טורף חשק בו -
לסלט.

האזרח ניסה מפלט למצוא
אך גילה לאכזבתו
כי דרכו מסתיימת בצוק תלול
והנמר צמוד לאחוריו במסלול.

הוא לא אמר נואש,
חיפש מוצא חדש
וכך מצא עצמו תלוי בשיח
שמהצוק הגיח.

במשל העתיק
לשיח פרחים נאים.
רגע הנחמה בניחוח המתוק
הוא הדימוי לחיים.

 במציאות המודרנית

קשה למצוא פרחים נאים.
נדמה שהדרך לסוף אחר

היא עם תאגידי-הנשך
להפסיק לתקשר. 

שיר מחזור הנזלת

שיר מחזור הנזלת 

כשהשנה לסופה מתקרבת
המחזור לסיום הוא קורא
ואפי משתומם בחדוות הארנבת  -
האומנם ?
היא מתעכבת ?

ואולי
(כפי שכתבה כבר אחרת)
לא היו הדברים מעולם ?
לא מאחרת ולא מטרטרת
לא מתחילה
ולכן לא נגמרת ?

סופים
הם כידוע
(ובמיוחד למשוררים)
התחלה של משהו
לא קבוע.
אך כמו היקום
אם בעיגול עסקינן
הרי שאין למצוא התחלה
וגם לסוף בעצם אין זמן.

מה שברור הוא
גם אם בערך
בדרך לא דרך
הוא הבטחון
הפשוט
שכך או
אחרת
לבוא לבקר
תמיד היא חוזרת.

eating a muffin

The final stages of projects can be really dull. Pareto's rule, the law of the vital few, can be a good explanation. After all, most of the job has already been done, and now we come near the finishing touches. As exciting as they may be, in long term projects, most of the excitement has already been used, and it is hard to regain that "here comes the end!" feeling for the hundredth time.

This intro probably explains how I found myself, while verifying a punctuation rule regarding English commas,  enchanted by the way some grammatical examples could also shed a light on literary techniques.
The objective - depict a father eating a muffin.

The possibilities (to be shortly demonstrated, quoted with slight variations from Wikipedia) are endless:

• Once upon a time, my father ate a muffin.
• My father ate the muffin, damn!
• My father, if you don’t mind me telling you this, ate the muffin.
• Sad and bitter, my father ate the muffin.
• My father, his eyes flashing with rage, ate the muffin.
• Chewing with bridled fury, my father ate the muffin.
• My father ate the muffin, a muffin which no man had yet chewed.
• "It is topless !", cried my father as he ate the remains of the muffin. 
• My father ate the muffin, a feat which no man had attempted.
• "I'll help you with your muffin top!", suggested my father as he snatched my muffin and ate it. 

You can find many more meaningful combinations of fathers and muffins surfing the net. 

And before I finish, just in case you happen to be one of those who disregard punctuation: did you know that "James while John had had had had had had had had had had had a better effect on the teacher" can be punctuated in a way that will make it a sound English sentence ? 

2 Hints, so you will not feel cheated: 

1. This sentence refers to two students, James and John, who are required by an English test to describe a man who, in the past, had suffered from a cold. John writes "The man had a cold" which the teacher marks as being incorrect, while James writes the correct "The man had had a cold." Since James' answer was right, it had had a better effect on the teacher.
2. The following punctuation marks (in the following line, marked in bold) should be used:

 , " " , " " ; " "  . 

The solution ? if you feel desperate, mark the following text (currently in white):
James, while John had had "had", had had "had had"; "had had" had had a better effect on the teacher.

a song of bereavement

a song of bereavement 

The "bereavement family" is a phrase used (in some parts of the world), in regards to the loving relatives of persons who have lost their lives in combat, during military service or as a result of a terror attack, and as a description of those relatives existential state of mourning. Poems written by a bereaved father, dealing with the present absence of his dead son in his daily routine and in his night dreams, insinuating the parent's deeply-restrained feelings, were the cause for this poem, in relation to that father, a member in my "extended family". This is a rather awkward translation of a poem published previously in Hebrew on this blog, but I suspect that similarly to the famous limitations of translating humor, there are limitations regarding the translation of grief. 

Sometimes,

in various relations,

one hears that hated phrase

that of the "bereavement family".

Bereavement,

as we all know,

does not create families. Far from it. Actually -

quite the opposite.

But when I read some of the bereaved father's poems,

I felt,

after the sensation of the blow of his bereavement,

and after the backlash,

that of my own ongoing repression of my own bereavement,

I felt,

that not less than he is, his dead Son's Father, he is my Brother.

What is heart feels -

I know.  

אמר החזאי

אמר החזאי

אמר החזאי

והותירני מודאג.

לא התרכזתי אז

כשדיבר,

ועכשיו אינני בטוח

במה להיזכר.

לא שכחתי. לא הקשבתי. כבר איני בטוח עוד. רק אדע -

מחר יהיה גשום אך שטוף שמש, יירדו זלעפות, יטפטף, גם  תזרח החמה, יהיה מעונן ובהיר, ואולי  חם, ממש כמו בגיהינום, או שאולי דווקא נקפא כולנו, כמו אותו המקום, אי-אז בעתיד שעבר.

מחר יהיה טוב, יהיה רע, יהיה גם בערך. אולי לא כך ולא כך, אלא דווקא אחרת. מחר יהיה, אמר החזאי.

והותירני 

לבד. 

חוזים וצוואות

עידן לנדו ציטט את ברכט בהקשרים של איומי ההתקפה על הגרעין האיראני.  למרות שההקשר, לטעמי, הופך הציטוט למיותר, הציטוט לכשעצמו תמיד מוצדק:
"הממשלות
כותבות חוזי אי-התקפה.
אדם קטן
כתוב את צוואתך."
(ברטולד ברכט, "מטעם" 27, תירגמה: ליאורה בינג-היידקר)

להיות במסע חשוב לא פחות מאשר לסיים אותו

במקרה נתקלתי בציטוט ישן של יצחק שמיר (ראש-הממשלה לשעבר, ומי שכתב אוטוביוגרפיה לאחר מכן) על החוויה של כתיבת ספר. ציטוט שנראה מתאים לכל יוצר, בכל זמן:

"אני כתבתי את הספר ואני מאד רוצה שיקראו אותו, אך עיקר החשיבות אני רואה בכך שכתבתי אותו. מבחינתי לצאת למסע, להיות בו, להאמין בחשיבותו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו. אם יקנו את הספר - זה טוב, וגם אם לא יגיעו אנשים – זה טוב. אני מבטיח לך כי אצא מכאן באותו מצב רוח בדיוק".

pen name or real name ?

As can be easily perceived, this blog is written using a pen name. As the question arises every now and then why I choose this form of publishing creations, this may be a good opportunity to give some reasons. The following link summarizes very nicely the pros and cons of pen-naming, and it is worth a read, in my mind, for every writer contemplating whether to publish under his real identity, or a fictitious one.
As I'm clearly in favor of anonymity, I'll summarize the reasons for using a pen name:

• enables hiding personal traits, such as gender, age or other aspects like a funny name (gender mask worked excellently for legendary James Tiptree jr. when she tried to penetrate a mainly-male field of writing - science fiction);
• eases shifting genres;
• assists the immensely quick and wonderfully productive writers in being taken seriously by readers, without their scary output being considered against them;  
• enables several writers to co-operate efficiently (currently not the case in this blog); 
• enables who have another career or whose writing may cause them embarrassment (or worse) if publicly connected with their true identity; 

And my personal favorite (and admittedly, a variation of the last reason): using a pen name helps people who find the process of taking stuff out of their drawer and putting it into the public reaches an emotionally difficult one, as it gives a special protection from the harder possible impacts of criticism thanks to the protection of the veil of anonymity.

And of course, let us not forget that one is able to copyright one's work while using a pen name.

חלום מושלם

חלום חלמה היא -
חלום מקסם,
חלום מושלם.

ואז אמרה היא לי -
היה שלי
ורק שלי!

ואז השיב הוא לה -
בשלילה.
בשלילה.

ואז זעקה היא -
(די!)
זעקה מרה,
זעקה קרה.

ואז הלך משם -
והשיר כך תם.


[הערת-פרשנות:
כשאדם מאמין שפרשנות היא משהו שאמור להיות בשליטת הקורא,
כפי שאני מאמין בכך,
הרי שנגזר מכך העקרון,
ככל הנראה,
שרצוי שאמנע מצירוף פרשנות לשירתי.

מצד שני,
לעתים,
הותרת שיר לפרשנות חופשית,
עלולה לסבך משורר תמים
בצרות עם סביבתו,
ובמקום לכתוב שירים,
יצטרך להסביר כוונתו.

אז כדי לחסוך מהעולם מררה,
הערה (קצרה)
על הנסיבות בהן השיר נהרה:

בעודי יושב בצהרי-היום,
במכוניתי הנאמנה והותיקה
המסרבת במפתיע,
להידלק ולהתניע,
(למרות שיצאה אך הבוקר מן המוסך,
 אחרי תיקון יקר מדי וממושך),
בעודי ממתין למוסכניק החביב-להפתיע,
שעשה דרכו בצהרי יום-שישי,
במקום לביתו, לביתי
לסייע במצוקתי,
הרהרתי באין-אונים ובעצב
"כן. הגיע הזמן להחליף את הרכב".

ועודי מהרהר ועל המכונית וחושב
החל בלבי דיאלוג להתעצב.
מה אפשר לעשות.
גם למכוניות יש לב. ] 

the ape and the grape

Once upon a time,
a smart looking grape,
wearing a cape,
was caught in the rape
of a lascivious ape.
The grape was held at dock,
was trialed despite her mock,
and to her greatest shock,
was briefly sent behind a lock.

The ape, stricken by the shame
taken by the dame
his honor she did maim
he chose to cast  away
his talent, beauty and his fame.

and thus, following a short internal strife
seeing shadows all around
so plenty and so rife
he found a sharpened knife
and took his own life.




All rights reserved to Cha Plan Sha 

feeling the trend

Halloween comes and soon it will go.

Did you know ? 

kardash is a village
in Azerbaijan!

But people are more interested in Kim -
Kardashian... 

Poetry is an emotion 

woven by words,

but looking at Google's trends

one feels as one blends - 

Trapped within reality, 

overwhelmed by crowds' mentality.

And still, I seek an escape from the media's cadence, 

 ignorance of the world's decadence, 

silence
in which to enjoy the seasons' dance 

and maybe even find a little solace. 

קצוות

לבי במזרח ואני בקצוות מערב
קורא את השורות
והמרחקים בינו לביני
עולים מהן ברורות.

ואני נגנב
לא סתם נלהב.
רציתי לומר את האמת
ועכשיו.

האמת היא
שאני מקנא במת
המשורר
שאת המילים כך
חיבר.

המילים האלה, שבין המזרח למערב,
מעלות,
טוב משאוכל אולי אי-פעם לקוות,
תחושות חבויות שנקוות.

לבי במזרח ואני
בקצוות מערב.

גם עכשיו.

נזלת הדורות

נזלת הדורות 

דורות רבים
במשפחתי
חונכו על כלל ברזל -
כשאפו של האדם נוזל
הוא צריך רק למחוט,
ואין ביכולתו אחרת לפעול
חוץ מלסבול.

אל תבינו לא נכון -
מותר לאדם לסבול,
להתלונן בפרוזה ובשיר
ואפילו במחול,
אבל גם כשאפשר למחות,
בסוף צריך תמיד - את האף למחוט.

אך היום חוויתי רגע יפהפה.
"בעולמנו המודרני," הסביר הרופא -
"יש תרסיסים
שמול הנזלת, מבצעים מחטף
ולאדם המנוזל עושים
נעים באף !"

כשיצאתי מאת הרוקח
היה מוחי קודח
בדמייני את שיא היום
בו אפי המנוזל והאדום
יחזור לנשום,
ללא טפטוף, ללא מחסום.

אבל בהגיעי לביתי,
ובידי מקור רווחתי,
גיליתי שהמורשת כובלת את נשמתי,
ואני מתלבט
כמו מין המלט עם גולגולת מחייכת,
תרסיס בידי,
וההכרעה  מעלי כמו חרב מתהפכת,
האם אבחר בדרך אבותיי
או בטובת נחיריי  ?
אבוי !
הנטל על אפי,
כבד הוא עד בלי די.

really really Really short stories

They are called Flash fiction, and are usually demonstrated by a micro story commonly related to Earnest Hemingway: "For sale: Baby Shoes. Never used."   (There are doubts regarding this story actually being by Hemingway).

One might doubt whether that specific story is a true story.
Does that story really have a protagonist ? a conflict ? a resolution ?

But apparently others are not bothered by that, as a micro stories competition I've just learned about, and a wired six-word-stories collection  taught me.

Don't get me wrong. This collection, for instance, had some gems in it, such as -

• To save humankind he died again.   - Ben Bova
• Will this do (lazy writer asked)?      - Ken MacLeod
• Machine. Unexpectedly, I’d invented a time - Alan Moore
• Longed for him. Got him. Shit. - Margaret Atwood

and the article reminded me of Arthur C. Clarke's famous - 

"God said:

 'Cancel Program GENESIS.' 

 The universe ceased to exist."

(Which wasn't included in Wired's collection because it had too many words... (it had 10, 4 more than Hemingway's... )

But I still doubt whether these are real stories.

I will agree with flash fiction supporters that really short stories have lessons in them for anyone interested in the principles of writing. Even when they are not complete stories, they exemplify brevity. If for example, we ponder on the issues any storyteller seeking popularity has to include in his stories, and seek for Religion, Nobility, Sex and Mystery, as the following  Snopes article tells, we might like the -

"My God! said the queen. I'm pregnant. I wonder who did it ? "  

and If we replace nobility with fantasy as a required ingredient, and raise a notch in the religion, we get my version -

"My God! said the devil. I'm pregnant. I wonder who did it ?" 

I will also agree with flash fiction supporters about the practical value of really really short stories. If we take, for example,  some top tips for writing well (again, attributed to Hemingway) -

• use short sentences;
• use short paragraphs; 
• use a vigorous language; 
• avoid negative descriptives; 
• criticize yourself. roughly. implement a constant, never ending, ongoing, repetitive, exhaustive rewriting and self-editing; 

It is clear that working on the composition of really really short stories, one does receive a form of training which obeys to those  tips. 

Although I personally still try for the flash fiction that will have 

a protagonist whose conflict is resolved,

I should point one last point for flash fiction. It is fun to read. 

חשבון נפש - אחרי בין-הזמנים ולפני תום עשרת הימים (הנוראים)

חשבון נפש  - אחרי בין-הזמנים ולפני תום עשרת הימים (הנוראים)
אפי עושה את חשבון הנפש
השנתי
ואני מהרהר ביורה שתפשנו לא-
מוכנים
ונרטבנו
נרטבנו
נרטבנו
עד שורשינו העמוקים
במים זכים

בחיל ורעדה
אחכה
לפסיקה
האם שוב אגזר לנזלת
או שמא אזכה בהפסקה.

אנחנו צריכים להגיד, ליקירינו ולחיי היום-יום שלנו:

דף המידע של חנות הספרים של איתמר, שעסק השבוע בסיפורה המרתק של המחתרת הציונית בעיראק, ובמיוחד בפן הספרותי המפתיע, החזיר מתהום הנשיה גם את סיפורו הקשה והחשוב של יוסף חיים ברנר, "הוא אמר לה", אזכיר את הפתיחה (תוך רענון העברית) שהיא יפה היום, בדיוק כפי שהיתה יפה כשנכתבו הדברים, לכל המבקשים לשנות את העולם:

"הוא אמר לה:

– אמי! 

אל תמנעי אותי מדרכי, אשר אני הולך עליה. אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והקוצים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די.    אל תשפכי דמעות מול עיני על דם לבי המוקשה.    

אל-נא תעמדי בכניסה, אל נא תשמרי בידך על הפתח, אל-נא תסגרי הדלת מלפני.    

כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת. 

אני צריך ללכת.   לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני עבד לשום דבר.    

איני יכול שלא ללכת.   חיי אינם חיים, אם לא אלך.   אני אשתגע אם לא אלך.  אני משתגע גם כשאני רק חושב על אפשרות אי-ההליכה.   אני משתגע כשאני חושב על המילים : אילו, אלמלא, אפשר, יכול להיות – סתם.  אני משתגע כשאני שומע שיש כאלה שאינם הולכים.  

אל תבכי.  אם יש אשם בדבר, הנה גם לך חלק בו.  

הרואה אַת? בת בעל-הבית.  היא לא תספר לבניה שום דבר.   

ואַת סיפרת.  הרבה סיפרת לי.  ..." 

לכובע שלי כבר אין פינות

הכובע שלי כבר לא שלי
ורק לך הוא הכובע שלך
לולא היו לכולנו כובעים
היינו כולנו מזמן משתגעים.

על הגניבה

העין השביעית הביאה את מאמרו המעורר של דוד פרישמן (כן, כן, אותו האיש על שמו קרוי בתל-אביב הכביש), "על הגניבה"  (שאפשר למצוא גם בפרוייקט בן-יהודה). בין דבריו הוקסמתי מדברי הסניגוריה שלו על סוגי "הגניבה הספרותית הטובה":

'יש גם מין גנבה ספרותית, שהוא פשוט מין מצוה. כותב איזה הדיוט ספר ושם נמצא איזה דבר טוב, ורק שצורתו והרצאתו גרועות מאד, ולכן בא סופר בעל כשרון ונוטל את הדבר הטוב משם ומרצה אותו לפנינו – הרי זה עושה מצוה. הספר עובר ובטל ונשכח, ומצוה היא להציל את הרעיון האחד הטוב, בכדי שלא ימות גם זה עם השאר.במקצוע האמנות לא די לנו שיש לו לאחד איזו מחשבה טובה. אלא שתהא מחשבה זו גם מעבדת יפה. כלי-הנשק והתכשיטים של המנצח שיכים לעולם להמנצח. אחד הסופרים המפורסמים בגרמניה, כשהיה קורא איזה ספר שנתקלקל ביד מחברו, היה אומר: את זה עלינו לתקן עוד באיזה זמן מן הזמנים ולעשותו יפה. תקן ועשה יפה – זוהי תורת-המוסר היחידה של הגונב. העיקר הוא שיעשה את הנשחת יפה, ואז תבוא עליו ברכה.

מלבד זה עושים לפעמים הגנבים הספרותיים מעשה טוב, כשהם לוקחים דברים מתוך ספרים קדמונים, שאין להם מהלכים עוד בין הקוראים שבזמן הזה, ומרצים אותם לפני הקהל החדש לפי טעמו. מה איכפת לו לאפלטון, אם יבוא לפעמים סופר חדש וגונב מעט ממנו ונותן אותו לפני הקהל? יפוצו-נא דברים טובים של אותו זקן בקרב החדשים ככל האפשר! הסופרים, שמהם גונבים הגנבים הרבה, הם גם המפורסמים ביותר כמו, למשל, פרידריך ניטשה בזמן הזה.במדה שגונבים ממנו, נעשה זה מפורסם יותר ויותר. כל גנב וגנב נושא החוצה את זרע רוחו. – נפלא הדבר, כי בשעה ש"גנבו" אנשים כשקספיר, כגיטה או כשופנהויאר, מיד נעשו הדברים לדברים גמורים של שקספיר וגיטה ושופנהויאר ממש. העיקר הוא, כי הלוקח יטביע את חותמו הוא על הלקוח. ביחוד נראה דבר זה אצל שופנהויאר. הגזל שנמצא אצלו מפליא ומתמיה. כל אות ואות וכל מלה ומלה של הרעיון הזר נעשות אצלו משלו, נושאות עליהן את רוחו ואת תכונתו ואת טבעו ומתאימות לגמרי עם הבנין כלו. רק לפי תכונתו של הסופר תהלל הגנבה. מי שאין לו חוש ספרותי, זה אינו רשאי בכלל לכתוב, וממילא ישמר מן הגנבה.

ויש גם גנבה ספרותית כזו: לוקחים מחשבות ושיטות ודרכים וחמרים שהשתמש בהם איזה אדם גדול במקצוע שלו וחוזרים ומשתמשים בכל אלה במקצועות אחרים. למשל, מעבירים מחשבות פילוסופיות ממקצוע הפילוסופיה ומשתמשים בהן לעניני הפוליטיקה או לוקחים שיטה חדשה הנהוגה בחכמת ידיעות-הטבע ומנהיגים אותה במקצוע חכמת-הכלכלה, נוטלים את הטרגדיה של הויפטמן עם הריאליסמוס שלהן בנוגע לאנשי שלזיה ועושים כמוהן בנוגע לאנשי מחוזות אחרים, בקצור: מה שנעשה אתמול באפן סוציולוגי, הוא שיעשה היום באפן פסיכולוגי ומחר באפן פתולוגי או היסטורי או פילוסופי, או מה שיספר היום בברסלוי הוא שיספר מחר בפטרבורג וכדומה. 

מחשבות מקוריות אין להם אלא לבני-אדם מעטים מאד, ואולם רבים מאד מבינים, כי על-ידי שינוים ידועים באחד החמרים יש מקום לצורה שנראית כעין מקורית. וגם פה תלוי הדבר רק במדת הכשרון. התלמידים הראשונים של איזה אדם גדול, בבואם לחקות אותו, עוד גדולים הם בעצמם במדה ידועה, שהרי היו הראשונים להשיג את החדש; ואולם מעט מעט הם פוחתים והולכים, עד שבאים אלו שאין להם אלא אומנות-יד, ולבסוף באים גם אלו שאינם יודעים אלא את המלים לבד ומפטפטים אותן. – רב הספורים הנכתבים אצלנו בתור מקוריים, עם השורות הקצרות שלהם ועם הנוסח הידוע שלהם, גרועים אלף אלפי פעמים מכל הגנבות שבעולם, תחת אשר הסופרים המקוריים באמת, עם כל "הגנבות" שלהם, נשארו מקוריים גם למרות כל "הגנבות"! '

נזלת של סתו

הנה צועד ובא הסתו
עוד עץ נכנע ומשיל עלעליו
אבוי!
הקיץ קם ומוותר על הקרב
והזמן שב ומשנה את נופיו.

החורף דוהר אלי כאן ברכביו
אחריו מתחשרים בריקוד ענניו
ואפי ?
הוא מיליל והוגה כבר עכשיו
בבואה הקרב של נזלת הסתו.

שיר מחאה ומאבק

קודם הם דאגו שלא אוכל לשכור מקום לגור בו
הוא פשוט נהיה יקר כל-כך
ואז הם לקחו לי את האוהל
והסבירו לי שבגללו הרחוב מלוכלך.

הם יודעים להסביר את מעשיהם יפה כל-כך
אולי הם מקווים שיקרב היום בו מכאן אברח
אבל אני דווקא חושב שאת עצמי בידיים אקח
ומישהו כאן יצרח.

the hill

the hill 

The hill stands still.
Who shall save us from its ill ? 

Oh, i don't mean a metaphor of knights who kill and maim and hate.

Oh, i don't mean a simile of values cast in mold ,nor do I speak of greatness that has grown cold.

We need a knight
for in our past we sent them to the night,
for in our thirst for ail and dill
we forgot that there will come a time
to pay that wretched bill. 

Alas, our hunger shall be growing still

for  it has come for us.  

The hill.

נזלת קיצית

נזלת קיצית 
והנה
לפתע
באמצע קיץ מיוזע ולח
בלב מחאה ומפגן כללי
של שביעות-רצון
חסרה

אפי העצוב
פתאום שוב
הפך נוזל וגדוש
מרוט וחבוש

והכל

באשמת המזגן הארור
כה יעיל ונחוש
החזיר לאפי את תחושות החורף האבודות
הטיפות שוב נופלות
שוב נופלות. 

wanted: a leader with a ... for a people without

wanted: a leader with a ... for a people without
we need a knight
in shining armour
with a sword and shield
to call a duel upon our leaders
and lay them on the hill.

oh, i don't mean that old charade
of leaders wise and great,
nor do i mean the ones to kill and maim and hate.

we need a leader with a conscience
for ours is too light,
to help us work together
and help us get it right.

i just fear that mediocreness
has taken its last toll,
and no longer is there any knight,
to come and take the call.

מזמור לפרופיט דוראן

מזמור לפרופיט דוראן     (לכבודו של אחד מגדולי נושאי לפיד הויכוח עם הנצרות בספרד האונסת)

    יש אנשים, אותם יש ליזכור,

    צללים מעבר הראויים למיזמור,

    חיים של כבוד, חוכמה ומתת,

    קול שנישא בגאון ללא חת!

    בימי אנוסים, בארץ ספרד,

    ניצב שם אדם, קראו לו אפד,

    מול רודפי עדתו ניצב בגאון,

    שרה אל מולם ללא חדלון,  

    הוא וכתביו אל מול ההמון!

    היו אז ימים של דמע וכאב,

    לא היה זה קל לצאת בעוז לב

    וזאת האמת, שלו הייתה אור,

    יצחק בן משה, האיש שנזכור!                     

מסתבר שלא קל כל-כך לכתוב שירי תהילה וזיכרון… עכשיו מובן יותר מדוע "שאל" מי שנטל את "מנשרים קלו ומאריות גברו"… דימוי שעובד, עדיף על משהו שאלהים יודע איך יתקבל. עם אילוצי המסגרת של האקרוסטיכון, התקבל כאן משהו עילג שמזכיר מאוד שירי תהילה סובייטיים.  אז אם כבר - 

                   זה מה יש…

                   זה סטאלין השמש, מנהיגנו מאמש

                   האיש של העם, גדול השפם

                   מצביא עולמות, יצרן אלמנות

                   הוא המשחרר, שאותנו עוצר,

                   יוסף האיום, הביאנו הלום,

                   שמש עולם, זמנו הנה תם  … 

לישון

די כבר !
לישון.
אבל איך אוכל ?
הפחד אוכל,
ואותי מטלטל,
שמחר לא יהיה,
והכל יתנדף בחלום!
שמחר יהיה גרוע,
מהיום. 

איך נבדיל ?

הדרך להבדיל בין פוליטיקאי נחוש ונבון
המיטיב לבחור מאשר ההמון,
לבין פוליטיקאי תחמן ושנון
המעדיף תמיד את טובת הטייקון,
היא פשוטה וברורה
וקל לראותה  -
הישר את מעשיו ינמק ויסביר,
בעוד שהרמאי במעטה עשן,
 ונפנופי ידיים את רצונו יסתיר. 

הפער בין החלום למציאות

קרני הטווס הזדקרו באימה,
הנמר גישש במשושיו באפלה,
רעמת הקיפוד היטלטלה לה לה לה,
ובמציאות =
רק פוליטיקאי חסר-פה היגג ללא חמלה.

כולם מוחאים כפיים

דירות ותרופות, סוציאלים עובדים,

שוטרים וחולים, רופאים ופקידים. 

חשמל וגבינה במכולת, 

אנשים לא אוכלים פה סולת. 

ובסוף כל חודש התפילה כבר שגורה 

לגלגל את המינוס לחודש הבא.

כולם מוחאים כפיים
כולם מוחים ברחובות
הרבים זועקים לשמיים
מעטים סובלים שבעתיים.

התקשורת זורמת עם כל גל שעובר,

דוגמניות אוהבות מפגינים לדברר,

רמת-החיים לכולנו תיפול 

עם אחוות-רווחה בסגנון האתמול.

עובדים את הבנק ואת העשיר, 

רוצים רק לגור באמצע העיר. 

כולם מבקשים למקסם תועלתם, 

חזית מאוחדת מסתירה ערוותם.  

כולם מוחאים כפיים

כולם מוחים ברחובות 

הרבים זועקים לשמיים 

מעטים סובלים שבעתיים. 

 פוליטיקאים 

 על הברכיים 

זה כיף ונעים

אבל שמאל וימין 

הם זהים מבפנים. 

פרץ ושרון, ישי וברק 

הם כולם הרי טבחי-המרק, 

גם קודקוד ההווה, האיש נתניהו,

יצחק ויבכה ויעשה לנו מיאו.

אבל מהפכה אמיתית לא קורית בשבועיים 

 עוד מעט ייפתחו ארובות השמיים, 

אוהלים יתקפלו, לימודים יתחדשו, 

מפגינים יתעייפו ומחאות יתנדפו.

כולם מוחאים כפיים

כולם מוחים ברחובות 

כולם ממשיכים למרר

אבל כולם ממשיכים לבכר 

לאכול קצת קממבר.

שינוי מהותי ועמוק, יבוא רק בשינוי ערכים. 

אחוות-רווחה, עבודת-עשירים 

לעולם יתחרו על נפש אחים.

הבחירה היא פשוטה, 

אך לא המחיר, 

בין מחיאת הכפיים ומחאת הלבבות, 

יש אמת שחשוב תמיד להבהיר. 

כולם מוחאים כפיים

כולם מוחים ברחובות  

כולם רוצים שינוי מהר 

והכי הכי 

אוהבים לדבר.

חשיבותה של נזלת

כבר יותר מ-40 ימים ולילות
שאינני סובל מנזלות.
לפעמים, אל מול החיים
המוגבלים בשניות,
אך אינסופיים בטרדות,
בצרות
ובאנחות,
חייבים
איזו נזלת טובה, אבל ממש
איכותית,
כדי לראות את העולם
מחוץ
לנקודת-
מבטה
של
החיה האנושית. 

חרמות

נורא בא לי להחרים
אותך
ואותך ואותך
ואותך - כן אותך,
ואפילו מותר לי.
בחוק.
רק את ההם אסור לנו להחרים.
לא מדהים ?
זה נורא מתוק ! 

the last shuttle

Not very innovative, and of the shortest stories genre, but one cannot help oneself:
"As the last shuttle was being dismantled, the economists began praising each other for the success in ending this stupid and expensive folly, an achievement that shall release significant resources for real and urgent needs.

At the same time, the watchers, hiding in the asteroids belt, sent a confirming message to their home planet. The time was getting ripe for the final attack.
The Earthlings have indeed given up any meaningful capabilities of fighting a battle in space. And as any junior officer knew, one space-ship was all that you needed to conquer a planet without spaceships. After all with the appropriate use of gravity and space junk (of which Earth's orbit was full, thanks to the efforts that predated the decision to give up space) the attacked planet had no other choice but to yield to the attacker.

Now all that the watchers had to do was sit down and wait.

Soon enough Earth shall be joined their empire, like so many other planets who thought they were setting their priorities straight". 

יש הגיון בשגעונו של הסדר

בכל פעם בה הסדר

קורא אותי לסדר
אני שב ונתקל
בכל אותם דברים רבי-משקל

שבתוך הבלאגן מעצמם נחבאים 

בהם יהיה עלי הטיפול להקדים 

לפני שאוכל 

לסדר 

סוף סוף

את שאר החיים.

תמונה של ירח

לפעמים נתקלים באינטרנט במשהו יפה. סתם כך. תמונה של מה שנקרא 'ירח אסיף' (harvest moon) בלשון-עם-זר, תפשה את עיניי ומטרידה את מנוחתי. אז הנה הקישור אליה.


הירח בדרך-כלל ממלא ספרי ילדים לרוב. מהצד האחד, "ויהי ערב" האגדי -

(התמונה מצוטטת מאתר "סימניה")

מהצד השני, התשובה המודרנית, אגדה מתהווה בפני-עצמה, "לילה בלי ירח" -

(התמונה מצוטטת מאתר YNET)

"ויהי ערב", העוסק ב'חטא', ב'כעס' וב'סליחה', ושנושא עליו ביקורות רבות בכל הנוגע לתפישת הסדר, הפרת הסדר, דיכוי ושליטה, ושאר ירקות מבית-מדרשו של המרקסיזם ונכדיו, זכה לתשובה מהפכנית-חתרנית מאלפת ומהנה בדמות "לילה בלי ירח". שני הספרים, לעניות דעתי, הינם כיום ויהיו גם בעוד דורות לקלאסיקות מאריכות-ימים. בוודאי כל זמן שהעברית תיוותר שפה חיה ומדוברת ופעוטות וספרים-שלפני-השינה ייפגשו.

ההבדל בין הירחים של הספרים הוא בעצם אחד הביטויים הטובים ביותר שאפשר להציע להבדל בין הדורות, ולשינויים שעברו על היהודים-הישראלים מאז כתיבתו של הראשון ועד לכתיבתו של השני.

ואני ? למרות חיבתי לספרי-הילדים, לדימויים, ולירח-ים המואנשים, בכל זאת, אחרי הכל, מעדיף את ירח האסיף. 

נזלת אביבית

שוב נזלת ? התעוררתי אומלל
האביב הביא איתו את ברכת המפל
מסביבי באפם מושכים אנשים
האביב כבר כאן - אתם לא מרגישים ? 

שיר בהזמנה

ביקשת ממני שיר. לפחות התחלה,

ואם תצטרכי , תשני כל מילה.

הנושא לא חשוב. גם לא הסגנון.

את לא פוחדת מקול ההמון.

שרבוט וחרוז נחבטו כאן יחדיו,

ממתינים בצוותא לבואו של התו.

עכשיו הוא יבוא ויצבע החיים

בקולך המפתה, המרטיט, המפעים. 

סיפור קצר על עובד רס"ר וגם שיר בצידו

נתקלתי בסיפור קצר של אריאל גרייזס על עובד רס"ר. לא מה שנשמע במבט ראשון ובהחלט שווה קריאה.

אני, אגב, לא באמת יכול להגיד איפה שירתתי. באמת לא. מצחיק, אבל לך תגיד ששירתת ביחידה שלא רק שהיא לא קיימת אלא שהיא גם לא סקסית במיוחד. דכאון. אולי עדיף כבר להיות עובד רס"ר. למרות שגם אצלנו היציאות היו טובות ובוודאי היה יותר מעניין. נוסטלגיה...

אבל אם לקחת רגע של ביקורת ספרות, למרות שהיצירה הזו בהחלט מקסימה בעיניי, היא לא מציאותית. מסיבה מאוד פשוטה. מעולם לא פגשתי בעובד רס"ר שהתבייש בהיותו עובד רס"ר. אם כבר - להיפך. סידור נהדר, ומי צריך יותר, וכולי וכולי, והמנטליות של רוב מי שנתקלתי בו פה ושם בתפקיד הזה, היתה שאם אפשר לעשות משהו מחר, עדיף לדחות אותו למחרתיים. האדם היחיד שפגשתי אי-פעם שהתבייש בתפקיד שלו, היה בחור שסונג'ר כמסופח לשלישות של איזושהיא מפקדה אלמונית. וגם הוא, אינטליגנטי ומבריק ומבוזבז, כמו כל-כך הרבה אנשים שכולנו מכירים בשירותם הצבאי, לא היה צריך להתבייש. מי שצריך היה להתבייש, היה מי שהביא אדם צעיר ומוכשר להשחית 3 שנים מחייו על שטויות, שגם אנשים פחותים ממנו יכלו לבצע, ושאם נהיה הוגנים - היו יכולות שגם לא להתבצע.

ונסיים בשיר קצרצר:

אדם בא לצבא כשהוא נכון לתת
אבל קורה שהצבא לא יודע
וכתוצאה
האדם שבא לשרת
הופך אט-אט מנסיך לצפרדע. 

שיר של שכול

 [לרגל מפגש עם כתבה במוסף הספרות של הארץ על "אחרי זה" של גיורא פישר ובעיקר עם השיר "זה" המצוטט שם]

לפעמים,

בכל מיני הקשרים,

נשמע הביטוי השנוא

על "משפחת השכול".

שְכולׁ כידוע, אינו יוצר משפחות.

רחוק מזה. אם כבר –

להיפך.

אבל כשקראתי משיריו של האב

הרגשתי,

אחרי תחושת-הבעיטה שבועט השכול שבתוכו

ואחרי הרתיעה,

זו של ההדחקה הנמשכת

של השכול שבי,

הרגשתי,

שלא פחות משהוא אביו של מֵרום, בנו המת,

הוא אחי.

את אשר בלבו,

יודע אני. 

על זכרון והנצחה

נכתב ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל, לרגל ויכוח ההנצחה הנורא, על כבאים, שוטרים וסוהרים

האדם המוסרי, הבוגר, השקול,

ינהג קצת אחר אם יהפוך לשכול.

להבין זאת צריך כל אדם ואדם

אך אין זה צידוק להבחין בין דם לבין דם.

כל מי שנפל במלחמה החזקה 

על קימום וקיום של ארצנו הרכה,

זכאי להיזכר באופן מופתי

ממש כמו אוריה החיתי.

כל המבקש את יקרו להגדיל

כל המבקש בין הבאים להבדיל -

בין פעוט שבן-עוולה רצח

לבין חייל שטנק שנפל ממגבה מעך

לבין איש מודיעין שממחלה לא התאושש

לבין כבאי שנספה בתפקיד כשנלחם מול האש

כל המבדיל בין

קדושים

וקדושים

גם אם מנהמת-לבו הוא רוצה את יקירו לייחד

אסור להפקידו על ניהול הגל-עד.

כי גם האדם המוסרי, הבוגר, השקול,

ינהג קצת אחר אם יהפוך לשכול,

ומדינה, שלא כמו היחיד,

חייבת לזכור את כל אנשיה - תמיד. 

כבר מאוחר

מבט בשעון ונהיה מאוחר.

רציתי לשתות. הקפה שלי קר.

בקרוב המבחן ונגמר לי היום.

ואני לא הספקתי אפילו לנשום.

מהדורת חצות עם קריין

ושלום.

מרוב מציאות, אין לי זמן

לחלום.

רואה סנה שבוער, וברווז מדבר,

זוג פנסים בכביש ממהר,

שועל מפוחד, פליט השיטה.

הבוקר הגיע. פינוי המיטה.

ה-1 במאי

יש  מתגעגעים לרוסיה הישנה והטובה
ויש שרק בוהים באחרים הלועסים
קש ותבן באורווה.

יש המאיימים ובסוף אף מפתיעים
ובין חציר ובין גבבה
זמן למשפט הם מודיעים
ואת שכרם כולנו משלמים.

אך לפועל קשה-היום,
כל שנותר הוא לחלום
על בוא היום
כשאת כולם ישליך הוא
ושלום.

(ציטוט) שיר הייקו רלוונטי מתמיד (על יהודים ופלסטינים)

"מתחת לחוט התיל (החלוד)
 צומחים עשבי האביב של הארץ החצויה
 מלטפים זה את זה ברוך כה רב."

נתקלתי בשיר הייקו מקסים זה, מכל המקומות, בדף המידע של חנות הספרים של איתמר. הוא מצוטט מתוך הספר "שירי הייקו - מבחר על פי ספרו של ה.ג. הנדרסון" בהוצאת ספריית פועלים.

אביב של מחשופים

אביב הגיע לבלוגוספירה הישראלית ואיתו, ראה זה פלא, גם המחשופים הישראלים הנהדרים, ואיתם, ראו זה פלא, גם השדיים שכבר שם....

בדרך-כלל הבלוג הזה לא אמור לעסוק בענייני שדיים, אבל קשה מאוד לעמוד בפיתוי, כשעמיתים הכותבים את עצמם לדעת לא מצליחים להתגבר על התמכרותם אל הציצים.


נראה שהכל התחיל בבלוג המשעשע (והיהיר למדי) של יהודה בלו, "רשימות מן התיבה הלבנה", שהשבוע שלח אל הgoogle reader שלי את הפוסט השלישי (ברצף!) שלו בעניין שדיים. הפעם עסקינן היה בהקטנת חזה (כן. הקטנה. לא הגדלת-חזה) של פסל צרפתי פלוני (יותר נכון, פסלה של האינקרנציה של המהפכה הצרפתית, שמתברר שדדיה הם לא רק סוגיה לפוסט אצל בלוגר ישראלי, אלא גם לרשויות המוניציפליות הצרפתיות המוטרדות מגודל הציצים שלה. (הוא, אגב, התחיל בפוסט בתואר התמים על שריפת חזיות של העובדות הסוציאליות  שעסק בעצם בשאלה האסטרטגית על הקשר בין טעויות טקטיות, תמיכת העם וחזיות; ראה כי טוב, ככל הנראה, והמשיך בקשר בין הצלחות טקטיות, תמיכת העם וחזיות ). אליו הצטרפה ואן דר גראף, אישה יקרה שלצערי איננה אחותי, שפצחה בפוסט אביבי על שדיה, מבטיהם המכעיסים של גברים בשדיים, מחשופים ונוחותם, פטמות ובעייתיותם (אולי היה כדאי לספר לה על צרותיהן של נשים שבשדיהן אין מביטים).

ניסיתי להבין מה חיבר את השניים יחד למזמורי-החזה-השופע-ושאינו-שופע האלה, ולכן חיפשתי לי בגוגל שדיים בחודש האחרון, ולא הגעתי רחוק. עם זאת, שמחתי לגלות שהוגו צ'אווס סוף-סוף עושה משהו טוב, והתחיל במלחמה בניתוחים להגדלת החזה.  (בבלוג הזה יש עדיפות ברורה לטבע, וגם אם לא חייבים הכל אורגני, בכל הנוגע לאינטימיות, לנו יש העדפה ברורה) הצטערתי מאוד לגלות שמארק צוקרברג, או יותר נכון פייסבוק שלו, מקשה  על ניצולות סרטן השד לשתף בסיפור שלהן, כי עבור פייסבוק, כל צל פיטמה נשית היא עבירה על חוקיה ותקנותיה של פייסבוק.

וזהו ? אתם שואלים. זה לפחות מה שאני מצאתי, אבל האמת - התעצלתי לחפש בלע"ז. ככה זה. מתעייפים.

אבל אחת הסיבות להתעייפות היתה לחישתו של שד קטן בתוכי (טוב. לא נתווכח על גודל השד) , שאולי בלוגר אחד נתקל, במקרה, ממש כמו תגליות מדעיות גדולות אחרות, על דרך פרקטית למשוך לבלוג שלו גולשים תמימים לרוב, שמטרתם היתה הסוגיה העיקרית שלשמה נוסד האינטרנט והגיעו אליו בגלל שימוש נלוז ונחפז במילות מפתח שמקומן לא יכירן באתרים מהוגנים....

ואולי אולי אולי בלוגרית אחרת התעצבנה, אבל אמרה לעצמה שבמסווה של פוסט-ביקורת גם היא יכולה לשפר את כמות האנשים שיגיעו אליה....

ואולי הנה כבר בלוג שלישי שמפעיליו שמו לב לתופעה ואמרו לעצמם -

• גם בלי ללכת על כל הקופה, ללא מעצורים, ללא עכבות, תוך מימוש מלא לפחות פעם אחת של זרמי תת-התודעה של הכתיבה...
• וגם ללא דיונים מעמיקים ומספקים ביתרונות ובחסרונות של שוויון ללא הבדל גזע, דת או מין...
•  גם בלי דיונים על מיסיונר, מיסיונרית ומיסיונריות ביבשת השחורה, האפלה, החמה, הלחה והחושנית....
•  גם בלי לדסקס סוגיות שיעידו שאולי הכותב עדיין בשלב אוראלי, ולשונו עוטפת וחובקת, טועמת ולוקקת את עטו מדי מילה או שאולי התקדם כבר לשלב אנאלי, אך הוא עצור מכדי לבטא את תשוקותיו המתפרצות עלי נייר תוך ביטוי תאוותיו....
•  גם תוך שמירת הפוסט הזה בתורת היחיד הנקי מכל איזכור שהוא של סקס עלי-אדמות....

 והכל רק בעצם העובדה שהכותב היה ישר והוגן עם קוראיו והניח את חשדותיו על השולחן, מי יודע, אולי יקרה כאן משהו טוב...

וגם אם לא, תסכימו איתי בוודאי, שגובה החצאיות והמכנסונים, ועומק המחשופים, הם הסימן האמיתי שהאביב בא לישראל. לא ?

שוב דיאטה

שוב דיאטה ? שאל המקרר
איך ידעת ? שאלתי, בעודי מאחר
פשוט להפליא, חייך הפתיין
בעודו מרמז בדלתו לממתק מצויין,
מהבטן עולה רעש מקרקר
ולידי אתה מתמהמה בעודך מאחר.

הברז מטפטף

יש לי ברז מטפטף
הוא עושה זאת כך בכיף
גם בליל וגם ביום
טיפותיו מהדהדות לי בחלום

בכל פעם שאני והוא נפגשים
בצאתי מחדר השירותים
הוא מטפטף כערב-רב
ואני מהרהר על השרברב

על נשמתי מתחרות שתיים -
סלידתי מחריץ ישבנו של האדם העובד
וחרדתי מהממון המטפטף ואובד
מתחרות ורוקדות בואלס מהדהד.

כך קורה שאני נשבע
יום יבוא - הוא לא ירחק
על סודות הצנרת אלמד ואשקוד
ואז את הטפטוף בעצמי אפקוד  !

אבל בינתיים
אדחיק לי בכיף
איך אעשה זאת ?
אכתוב שיר מטפטף!

סעודת ערבית

עברו חודשים מאז שסעד
הרהר הענק על אותו הגמד
אך הפעם, חשב והחליט
ארוחה ענקית תהיה התכלית.

בהתקרב זמן הערב הענק אז דהר
ובחר לסעוד לו בחבל ההר
מאחוריו עוד לא שקע האבק
וכבר נשנש לו חורשת עצי סרק.

הוא בחר לו בעיר למנה עיקרית
עיר שקטה ויפה, בגודלה בינונית.
בתים על יושבם הוא סעד בחדווה
ואז על קינוח חלם בשלווה.

fafnir the vincible

He was probably the most handsome descendant of Fafnir, the great dragon of the legends. Being a person of great curiosity, he put himself to the studies of history, and thus learned of the ancient enmity between man and dragon, and worse than that, learned to hate. 

Over the years, all his many talents, creativity and energies were all directed to one purpose, and one alone - bringing destruction upon men, of all ages, gender and origin. And thus he became known as Fafnir the bloody, a notoriety that replaced  his previous reputation, as Fafnir   the Knower. 

And as it happens to tyrants and villains every-where, every-time, every-verse, there rose an enemy, the child of one of the heroes he slain, and challenged him. Her name was not remembered, for she was a young lass, and at that time women were not considered worthy of praising. But she held her father's sword with skill and energy, and her feminine intuition guided her in finding Fafnir's weak spots, and plunging her spike to his fiendish howls of pain and agony. 

Thus died Fafnir the 34th. He died a horrible death at the hands of person who appeared inferior but turned out to be more than his match. But fear not, for all seers have spoken and foresaw that one day, not too far in the veils of the future, his avenge, by a descendant learning his fate, is coming. 

כבר לא רואים ברווזים מנוזלים

כבר לא רואים ברווזים מנוזלים 

אבי-סבו של אבי,
כך סיפרו גם לי,
נתקל אי-אז בימים ההם
הרחוקים,
בברווז מהשחקים.
היה זה ברווז ענקי!
גדל-קומה עם נוצות ומקור,
מבטו הקפיא וקולו הרעים,
אבל מה שזכור יותר מכל
הוא שהיתה לו נזלת של ברווזים.

אני מעולם לא נתקלתי
אפילו בצילו של ברווז
שהזכיר את הברווז ההוא
וכל שנותרו הם געגועיי הנצחיים
אל נזלת הברווזים.

שירה עברית - באנגלית

עודני מתבלט בנוגע לצורך/כורח/משימה/הנאה שבתרגום לאנגלית של אחד משיריו האמיצים יותר של אלתרמן באנגלית, ונסיונות ההשתמטות הביאוני אל אתר שלא הכרתי, המביא - בין היתר - שירה עברית באנגלית. את השיר שרציתי אומנם אין שם, אבל לא משליכים כלאחר יד מלוכה שנתקלים בה בדרך....  

אינסטלטור מעל ראשי

יש לי אינסטלטור על הראש

כן, האמינו או לא 

הוא מסתובב לו שם על פדחתי

ומטריד את מנוחתי

מכרו לי במוקד חלום 

"הוא יגיע  בין שלוש לשבע היום"

ואני מחכה וכוסס צפורניים

עם רצפה שפצעיה זועקים לשמיים 

לממתין היום עז הוא ועתיר קשיים

קשה להתרכז אל מול המתנות-החיים 

כי יש לי אינסטלטור על הראש,

ואני מייחל ומקווה שהוא יגיע בשלוש .

איווט האיום

"אני אצטט את האמת בכל מקום בו אמצא אותה!" הסביר פעם סנופי לצ'רלי בראון. זה גם היה מצחיק. אז כאן הציטוט אולי לא מצחיק, אבל שירו של אילן בכר-אבנטור "צילו של רודן", הוא אחת מפיסות השירה הפוליטית הביקורתית הנאות יותר שנתקלתי בהן לאחרונה, גם אם העין הביקורתית היתה מציעה עיבוד או שניים נוספים. שווה מבט.

בקולם שלהם - כמה משוררים מוכרים קוראים משירתם

במסגרת מהלך (שלא הצלחתי להחליט אם הוא יותר) תרבותי או פרסומי, פורסמה ב-YNET כתבה ובה כמה שירים הנקראים על ידי משורריהם.
השירים לקוחים מתוך הקובץ "קולות שירה: 25 משוררים 82 שירים" בהוצאת עם עובד.
השירים הם -

• "קורנליה", מאת יונה וולך ;
• "מאהב חדש", מאת דן פגיס ;
• "ידידי טִנטָן", מאת מרים ילן-שטקליס;
• "הנפש היא אפריקה", מאת נורית זרחי ;
• "לא אני", מאת אלכסנדר פן;
• "השירה" - "פּאָעזיע" (עברית ויידיש), מאת אברהם סוצקבר ;
• "איך הזמן", מאת תרצה אתר.

אחרי האזנה לשירים שפורסמו, איך נאמר, נדמה שחלק מהמשוררים - נשמעים יותר טוב בכתב.
אולי בגלל זקנתם ? חלוף הזמן ? הדינמיקה של ההקלטה ? לך תדע.
לזכותם של דן פגיס ומרים ילן-שטקליס, קריאתם עשתה צדק עם שירתם.
ויונה וולך ? היא היחידה שלא רק עשתה צדק עם שירתה, אלא הפגינה כשרון של performance poet .

אבל נניח בצד הביקורת על הקריאה. גם אם מעלה וגם אם מורידה -  כל אמנות ברשת מבורכת.
במיוחד במקום פופולרי כמו YNET.

[ותודה ל-אחת על שהעבירה לי הקישור]

צריך להיות

צריך להיות
צריך להיות מנוזל
כדי להבין את השירה הזו
כי רק מי שהיה שם
יוכל להבין את הפלנטה ההיא.

ורק מי שראה שיר על נזלת,
ולצדו פרסומת שתקל על מזור הסובלים
יבין את האמת הפשוטה, הזוהרת
שמאחורי שירת הפילים.

ההבדל בין שירה לפרוזה

ההבדל בין שירה לפרוזה
ההבדל בין שירה לפרוזה
הוא מסוג הדברים
שחיים להם בין הפערים
אלה שבין קודש לחול
אלה שבין נרתיק ומכחול
אלה שבין אותה החלטה להלל
שכל אחד מאיתנו מקבל,
כשקמים בבוקר ובוחרים
באותן שניות של שברירים
שבין השינה לערות
שבין החלום למציאות,
האם להמשיך ולחיות או לחדול
האם בשקט למרוד או ברעש לסבול
האם להיכנע ליומיום או לשוב ומתחת לשמיכה לזחול.
ההבדל בין שירה לפרוזה
הוא עוד אחד מאותם הדברים
שקשה להגדיר
וקשה עוד יותר להימנע מלכתוב עליהם שיר.

ההבדל בין כאן לשם

ההבדל בין כאן לשם [ההבדל בין שירה שזכתה לפוסט משלה לעומת שירה שלא הגיעה עד הלום]

לכאן באים

אלה שאיתם

אין לי יחסים

כה קרובים

עד כי

אני עלול

להתבייש או

להיפגע

ממבט

האחר.

לשם הולכים

אלה שאותם

אינני מוכן עוד

להראות

או שמא עדיין.

געגועיי לתור

מאז שהתחלתי להזמין ברשת
אינני יודע עוד לזהות
מי האדון שאותי יעקוף
מי הגברת שאותו תדחוף

מאז שהתחלתי להזמין ברשת
אינני יכול יותר לשמוע
על מה שהיה אתמול אצל ההיא
כשההוא נפגע נורא

מאז שהתחלתי להזמין ברשת
זה רק אני והמחשב
הוא לא מספר רכילויות
ולו,
אני גם לא הייתי מקשיב

גשם

גשם גשם גשם
נוזל לי על קצה האף
גשם גשם גשם
יורד
בטיף טיף טף
גשם פה וגשם שם
גשם מבראשית
ועד קצה העולם

אפי הנוזל

אפי
שהיה מתנשא ברמה
שהיה לי מקור נחמה
סתום ודולף הוא לסירוגין
ואני אומלל עמו
ובגללו
כמעט יותר
מכל איבר אחר

אפילו הן מאחרות, רכבות הנזלת

הן דימוי שחוק, הרכבות,
גם ביציאתן מהמנהרות,
גם כשהמשרפות בעברן נותרות,
גם כשרק בורגנים בתוכן הן מכילות.


אבל רכבות הנזלת התקועות
באפי הסתום,
גורמות לי לתסכול מוחשי יותר,
מכל דבר אחר.

מה עושות האיילות עם הפילות ?

מה עושות האיילות בלילות ?
הן פושקות את רגליהן הקלות,
מרמזות בעיניהן הגדולות,
מפתות האיילות - בלילות.

מי צופה אל משכבן מרחוק ?
זהו הירח הלבן בבת-שחוק,
שאומר לכוס ותן  "הבט ושתוק!"

את מי מפתות האיילות בלילות ?
את חברותיהן, הפילות הגדולות,
אבל רק אחרי שנטלו הן גלולות,
ובכל משכביהן גומרות האיילות.

מי מעיר אותן עם בוקר משנתן ?
לא קיפוד מלא-קוצים, לא השפן החרמן
לא קוף עם בלורית, ולא תן עם קטן.
כי אם איילת השחר, חברתן,
בנשיקה רטובה מעירה אותן - משנתן.

כעינוי סיני על פניי

נזלת נוזלת מדחי אל דחי
טיפותיה כעינוי סיני על פניי
כבר איני מבחין בין ימין ושמאל
לא יודע מה מקרבני יותר אל השאול
האם מחיטת ממחטה
או המשך הנזילה השקטה
נזלת נוזלת מדחי אל דחי
טיפותיה כעינוי סיני על פניי

צפרדעים של נזלת

צפרדעים של נזלת הומות בנחיריי
קופצות,
תועות,
מתנפחות ומתכווצות,
ואין הן חדלות לרדת לחיי

צפרדעים של נזלת רוקדות בנחיריי
כבר לא זוכר מתי
ידעתי פנאי
מהנזלת של חיי

צפרדעים של נזלת גרות בנחיריי
ואני רק מחכה לרגע,
שיאמרו הן די.

התחלה

התחלה

בלוג של שירה !?
אתה עושה את זה מבחירה ?
באמת אין לך משהו טוב יותר לעשות עם זמנך ?
האומנם יהיו קוראים לדבר הזה, במחילה מכבודך ?

כן, בלוג של שירה
מבחירה
גם שירה לא-גבוהה (מבחירה)
 ראויה לבמה משלה
ומי שירצה, יאכל (כלומר יקרא)
ומי שלא? לא נורא.