זמן סגירה (שיר סיום)

חמש שנים חלפו ביעף
אבל הזמן אשר חלף
לא אבד
לא אבד

הגיע זמני
לעבור אל משהו
אחר
שאיננו פחות
גם אם איננו יותר

מיוחד הוא הדבר
שאת לבנו תופש
וזכרו
עמנו יוותר
גם ביום אחר.

היו שלום
והאמינו
עוד יבוא היום
בו נשורר יחדיו
הרי כולנו ילדיו.

לא בני אדם אלא משהו אחר

קראתי בראיון מוזר ומעניין עם האנתרופולוג תמיר ליאון ב'הארץ'
שהנוער פחות אנושי, פחות אמפתי, פשוט משהו אחר.

אין מה לומר.
תמיר צודק. הנוער הולך ומתדרדר.
אבל זה התחיל הרבה לפני הסמארטפון והטכנולוגיה
אותם ליאון מאשים.

כבר לפני  50 שנה אמר אברהם שפירא
(השומר האגדי של פתח תקווה)
לחבורת בני נוער :
"אתם נוער אתם? אתם בררה!"

שפירא צדק  כמובן
אבל זה התחיל הרבה קודם.

בערך שלושת-אלפים שנה קודם לכן
(אל תתפשו אותי בשנה)
אמר קוהלת
"כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל".

שלמה המלך צדק כמובן.
אבל זה התחיל הרבה קודם.

אלפי שנים לפניו אמר אלוהים
"רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ,
וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ,
רַק רַע כָּל-הַיּוֹם"

אלוהים צדק כמובן.
אבל בעצם זה התחיל
הרבה הרבה
קודם לכן...

אז אולי אתם רוצים להזמין אותי לסדנה או להרצאה ?
נכון שאני לא אנתרופולוג יישומי,
אבל גם משורר יישומי כמוני מסוגל להעלות טענות היסטריות
ולהבהיל אתכם טוב טוב.

אולי תנסו?
מה יש לכם להפסיד?
לא יפה.
אתם פשוט לא בני-אדם.

מה יבטיח ?

מפגש עם טקסט מהעבר
הציג בפניי מחדש את ההווה
(בו אני חיי)
ופתאום הבנתי שבעצם
לא השתנה דבר

הכל נראה אחרת
המסיכות הן מופלאות
אבל גולת-הכותרת
היא שהכל דומה מאוד.

אבל מה במקום ?
דמוקרטיה, פלוטוקרטיה,
קומוניזם, אוטופיזם
או כל סוג אחר של איזם ?

המכנה המשותף
כל-כך פשוט
כל-כך נורא.

האם יש טעם
לשוב בחזרה ?


ואם לא,
ולעתיד נציע אחרות
מה יבטיח
שתהיה לנו חירות ?

הלא אנחנו יודעים למה אנחנו יכולים לצפות משליטינו

מצאתי עצמי מעלעל השבוע במחזה "וויצק" של גיאורג ביכנר. במהלך העיון בדברי המבוא למחזה, שכתב מתרגם-המחזה, פרופ' שמעון זנדבנק, נתקלתי בדברים הבאים, שצמררו אותי מכוח הרלוונטיות הפוליטית שבהם:

"... הלא אנחנו יודעים למה אנחנו יכולים לצפות משליטינו. כל מה שהעניקו לנו, סחטנו מהם בכוח. ואפילו כשנתנו משהו, השליכו אותו כנדבה לקבצנים וכצעצוע עלוב לתינוקות, כדי להשכיח מלב העם פעור-הפה את הרצועה המתהדקת על צווארו....

....כיוון שנולדנו וגדלנו בצינוק, שוב אין אנחנו חשים שאנחנו כלואים בבור כשידינו ורגלינו כבולות ופינו סתום. מהו זה שאתם מכנים 'מצב חוקי?'
חוק ההופך את רוב רובם של האזרחים לבהמות עמלות כדי לספק את צרכיו הבלתי-טבעיים של מיעוט מבוטל ומושחת?
והחוק הזה, הנתמך על ידי כוח צבאי ברוטלי ועל-ידי עורמתם האווילית של סוכניו, החוק הזה הוא מעשה אלימות נצחי וגס נגד הצדק ונגד השכל הישר, ואני אלחם בו בידי ובפי כל מקום שאוכל." 

(הציטוט הוא מתוך המבוא לווייצק/ גיאורג ביכנר (בתרגום שמעון זנדבנק; הוצאת "אור-עם"; 1982))

כמעט 200 שנה עברו. 

הכל כאילו אחרת. 

 ובכל זאת,
נדמה שכל אחד יוכל למצוא משהו 

רלוונטי
מציאותי
ודוקר
בטקסט הזה, 
כאילו הוא נכתב היום.

מגדלים של נזלת

שוב הגיעה העונה
עונת הנזלות
ובעודי מנומנם
נים ולא נים
בשעות הלילה הקטנות
ראיתי לעיני רוחי
אנשים קטנטנים
מתרוצצים
ובידיהם מחפרים
ומשאיות ואתים
והם חופרים מתוך אפי
את מחצבי הנזלת העשירים
ובעודי שואל לתכלית המבצע
הם עונים בדיצה
כי הם בונים
בארצם
בממלכת הנזלת
בנינים גבוהים ורחבים
גשרים וכבישים
וכך הם פותרים
 את בעיות הדיור בארצם
וגולת הכותרת?
מגדלים של נזלת.

דשדושים של התחלה

דבר עוקב דבר
והחיפוש אינו נגמר
התחלה חדשה מדשדשת
ונפשי
(ממש כמו של ח"ן)
מתייבשת

האם באמת אפשר
בדומה לחצייה של
אותו הנהר
לשוב בחזרה אל מכרות-הפחם
בלי שיקרה שום דבר ?

האומנם, יסודות הארץ לא תרעדנה ?
שביטים לא יפלו
והירח אף לא יהסס לרגע אחד
במסלולו שם מעלה
כשהוא מביט ורואה את
מה שקורה, כאן למטה ?

חדוות הנמלה

כמו נמלה
צעד אחרי צעד
עם המשא על גבי
מתקדם

האם הכיוון הוא אל הקן
או שמא ממנו והלאה ?
אומרים שהנמלים
יודעות זאת
בעזרת שפה מופלאה
של ניחוחות
ואני?
מעולם לא ניחנתי בחוש ריח
טוב במיוחד

יש אומרים
שההרים תמיד
גבוהים יותר
בדרך חזרה
אבל נדמה לי שהמונח הזה
חזרה
הוא שנוי במחלוקת

ובכל זאת
בין העליות והמורדות
יש רגעים
בלבו של גיא מוריק
או על פסגת גבעה נישאת
בהם הלב מרחף לו

כמו נמלה
אני חווה
ממש כמותה
את חדוות ההיות.

איך תצייר את המלאך ?

קראתי על אמירה הס ושירתה
(לא העיתונאית עמירה, אלא המשוררת אמירה)
לא הכרתי אותה קודם
וזו היתה כתבה מעניינת
למרות שכמו תמיד
ב'הארץ' כשאתה קורא על שירה
ועל יוצר/ת יהודי/ת ממוצא מזרח תיכוני
אתה צריך להיות מעט סקפטי
ולא להיסחף עם גלי השבחים אל הררי עבודת-האלילים

ובכל זאת
היו בה, בכתבה הזו
סוג של פנינים של מפגש
שנדמה כי הם מצדיקים את ההערצה הזו
ולו הערצת-מעט

אפרת מישורי כתבה על הספר השלישי שלה הנחיה לקריאה: "לא לעצור כל רגע ולחפש מובן, תוך פירוק זהיר וחשדני של כל משפט ומשפט. אלא לרוץ, להתמסר לקצב שמכתיבים השירים ולהניח להם לפעול את פעולתם".

ועל כך השיבה הס : "לפעמים יבוא לך שיר כמופע אורקולי, לפעמים יבוא לך שיר כדהרת סוס. אתה צריך להתחבר למקור שממנו נבעו המילים האלה ואז תבין אותו, בלי צורך לפתור איזו חידה".

ולנסיונות הסיווג שלה היא משיבה:
"אני לא חושבת שהתכנים שלי שונים מהתכנים של איזה משורר אחר שנגע במקומות שאני נגעתי. ואני גם לא יודעת אם אני פמיניסטית. אני באמת לא יודעת מה אני. אני די אנדרוגינוס כזה. אני לא מסתכלת על עניין של זכר או נקבה, או אני בעד איזו מפלגת נשים או מה. אני בעד זכויות כלליות של האדם".

ומסיימת:
"המילים בשבילי זה חבל הצלה וזה מצוף. אני לא יודעת איזה כוח יש לו, אבל בשבילי באופן אישי יש לו כוח לגאול אותי מייסורי היום־יום. וכל הפוזה הזאת שנותנים ליצירה־לא יצירה, זה נהיה מין שיגעון כזה בארץ, כל הזמן לכתוב שירים ולכתוב סיפורים, כאילו אתה אומר, וואללה, תן לאלה שבאמת כותבים שיכתבו ולאלה שבאמת בוער בהם, כמו בנביאים, שיכתבו. אבל אל תעשה אלוהים מהשירה, או אל תעשה אלוהים מהאמנות. היום־יום הוא האלוהים. הרגע הוא האלוהים. ואנחנו רק צריכים לדעת איך לחיות אותו. אז שכל אחד ימצא את הדרך שלו לחיות את הרגע ולהיאחז בו נכון. זה לא פשוט".

ואני רק רציתי לבקש
ולשאול
איך לצייר לי את המלאך ?

ועכשיו אחפש לי מפגשים נוספים עמה באינטרנט ומחוצה לו. 

דליי-השנאה

כן, דליי-השנאה התמלאו
יש האומרים שתסכול ודיכוי הם שעשו זאת
אחרים סבורים שיריבות ושנאה הם הגורמים
ואני? משוכנע שיותר מכל,
תרמה האדישות

כן דליי-השנאה התמלאו
וברחובות הם עולים על גדותיהם
כשנושאיהם דוקרים וחותכים ומכים ורוצחים
מבקשים בכל דרך נואשת
להקל מעט
את משא-דלייהם
האם זה עוזר?

כן דליי-השנאה התמלאו
ובכל פעם בה דלאי (נושא דלי) מממש שנאתו
הוא ממלא את דליי האחר
לא רק זה שנפגע
גם קרוביו, חבריו וכל מי שסבור
כי הוא האחד שנמלט

כן דליי-השנאה התמלאו
וים השנאה הולך ועולה
עולה
מתמלא
ואיננו כלה.

הרגע הזה , של גילוי בלוג הייקו בעברית

בלוג הייקו
הוא ממש בעברית
איזה יום!

הרגע הזה
של גילוי הסמוי
כמה טוב.

הקישור 
של 'ירח חסר' -
הרפתקה?

ימים של אילמות

ימים של אילמות
חולפים
באיטיות
אחרי אותם אירועים
אבל לי
אין מילים
והשתיקה
כשמיכה
מכסה
ואת מי ?

פעם, בהיותי ילד,
למדתי שלא כולם הלכו
כצאן לטבח.
רק בבגרותי הבנתי
את הגבורה
הנסתרת
בהליכה
שָׁלֵו ככבשה
עם אשתך וטפך
אל המשרפות.

והנה,
אחיי
אינם עוד נשרפים!
קיץ שני ברציפות
שהם אינם קורבנות
גם לא מהאו"ם
אלא מהצד השני.
ואני ?
מסתתר ממפלצות הלילה
בשמיכת השתיקה
ומבקש להתפלל אל הבוקר
שכבר יבוא.

אך גרוני ניחר
וימי האילמות נמשכים
ללא קץ.
עד מתי  ?

לדון בשואה ובנכבה באותה העת?

נחתה בתא הדואר שלי הזמנה לציבור מאת מכון ון-ליר, לערב דיון לכבוד הוצאת הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית".

אני מתבונן לי בהזמנה ומהרהר.
האומנם הדיון בשואה ובנכבה,
דיון המביט על האירועים מתוך הפרספקטיבה של זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית
הוא מהלך הומניסטי מעורר השראה
שיש בו בכדי לקדם את עתידם המשותף של יהודים וערבים בארץ הזו ושל בני-האדם באשר הם ?

ואולי מדובר בדיון תועלתני, המקודם בעזרת מימון אנטישמי אירופאי,
ותכליתו פירוק שיטתי של הנרטיב היהודי, הישראלי והציוני,
תוך ערבוב אלמנטים שאין ביניהם שום קשר שהוא,
והסתמכות על מיתוס פלסטינאי שרב השקרי בו על האמיתי?

ואולי מדובר בדיון הכרחי, המקודם בעזרת מימון הומניסטי אירופאי,
שבא לסייע לעם היהודי להשתחרר מטראומות העבר,
תוך התבוננות כנה בסבלו של האחר החי לצדו,
אשר בתורה שתאפשר לנו היהודים להפסיק להאחז בכאבנו ולהתחיל להביט קדימה ?

ואולי לא היו הדברים מעולם אלא בתודעתנו ? לוחשת לי בת קול.
ואולי הדברים גרועים אף מכפי שהם מתוארים, תוהה אחרת, התמהה איך ייתכן, שמכל הגופים שהיו יכולים לעמוד מאחורי היוזמה הזו, עומדת לה דווקא קרן גרמנית שתכליתה חינוך פוליטי ?

גרמנים, פלסטינים, יהודים יושבים יחד
ומשווים בין שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה
לבין נכבת הפלסטינים בארץ ישראל ?

האומנם אפשר להשוות בין אירוע שבא עליך כמו אסון טבע מתוך שגעונם של אנשים אחרים לבין אירוע שהבאת על עצמך מתוך בחירה פוליטית צינית, צועקת בת-הקול היהודית-ציונית מתוך נפשי  ?

בהחלט אפשר! משיבה לה בת-קול יהודית-אחרת, ניצבת לה בודדת נוכח הסערה הרוגשת והכועסת.
לו רק תיטיבי לקבל את הנרטיב של הפלסטינים והשמאל הקיצוני בישראל, הנרטיב האמיתי היחיד מבחינתם !

היחיד ?!? מרימות את קולן כל אותן הדעות האחרות החוסות בצל נפשי, בהיותי יהודי.

האומנם אירוע טראומתי מכונן-זהות יכול להיות בסיס לדיון רב-משתתפים ?
האומנם ניתן לנהל דיון כל עוד לא נוצרה נכונות לקבל את הנרטיב של האחר, ולו רק בתור הנרטיב שלו ?
האם אפשר לקבל את הנרטיב 'שלו' אם יש בקבלה הזו גם השלכות מרחיקות לכת 'עליי' ?
תמהני.

דומני שזה מוקדם מדי, מהרהרת לה נימת-נפש דמויית-צב, המביטה לה בשעשוע מסויים בהמולה שבנפשי, וקל לה, כי גילה רב בהרבה מגילי, והיא ראתה את כל מה שאפשר היה לראות.

אבל ההיסטוריה לא תחכה לנו, מעירה לה נימת-נפש אחרת, בעודה מעלעלת בסמארטפון שלה.

נרצה או לא נרצה,
נעשה מה שלא נעשה,
ההיסטוריה תמיד תחכה לנו בפינה, נתחייכה הקשישה
וחיוכה היה עצוב ומר.

ואני עודני סבור,
שיש אירועים המחייבים פרספקטיבה.
ומן הראוי
כי בביתו של התלוי
לא יתקיימו השוואות על הדרך בה הלך
כל עוד מהלכים בינינו אנשים שהיו שם,
בתלייה ההיא.

כי אם לא נילחם הגז ייעלם ואנחנו נשלם.

אז  מנסים למכור לנו מתווה גז מתוקן. יעני מתוקן.

ככה נראית המציאות אם מי שמנהל את המדינה מאמין בטייקונים יותר ממה שהוא מאמין במדינה.
אין לטעות כאן.
לא מדובר באנשים טובים או רעים תאבי-בצע או צנועים.
מדובר כאן בשאלה כלכלית אידיאולוגית ערכית.
מי שמאמין באמת בהיותה של המדינה אימפוטנטית ובהיותו של השוק החופשי כל יכול נדון להגיע להערצה עיוורת של החזקים ביותר במציאות הדרוויניסטית הכלכלית פרי השקפתם.
כלומר הטייקונים הם גיבורי-העל של נתניהו וחבריו לממשלה.

אבל האמת היא פשוטה. הכניסו עז, הוציאו עז, ומתווה הגז נותר כפי שהיה - שורת הסכמות עם משמעות אחת - במקום שמשאבי הגז הטבעי ישרתו קודם כל ובעיקר את אזרחי מדינת ישראל הם ישרתו קודם כל ובעיקר את הברונים השודדים שהשתלטו על מדינת ישראל באדיבות הממשלה שלה.

ועל כך אין לי אלא לחרוז את הבאות:

אם ניכנע
הכלכלה עוד תתרסק.
המונופול חייב להתפרק.
דייויד גילה צודק.
אם נתניהו מפקפק
העם חייב להתחזק.

כי אם לא נילחם
הגז ייעלם
ואנחנו נשלם.

אבל אם תשובה יתאפק
ימכור הגז במחיר צודק
כולנו יחד
עוד נבנה כאן משק מרתק
אסור כאן לשקשק
זה הזמן להתחזק

כי אם לא נילחם
הגז ייעלם
ואנחנו נשלם.

ותתפלאו -
גז זול
לכל
הוא טוב
לא רק לי
לא רק לך
הוא גם טוב לילדים
של תשובה ושל נתניהו
ושל שטייניץ גם.
גז במחיר הוגן
יעשה רק טוב
לכולם.

כי אם לא נילחם
הגז ייעלם
ואנחנו נשלם. 

האם הוגן להאשים את נתניהו באחריות להסכם המעצמות עם איראן?

האם הוגן להאשים את נתניהו באחריות להסכם המעצמות עם איראן בנוגע לתוכנית הנשק הגרעיני שלה ?


אני מאלה הסבורים שכן. בפרספקטיבה הישראלית, נתניהו אחראי במידה רבה להסכם הזה.
מדוע ?
בגלל האמת הפשוטה, שניתנת לתיאור בסיפור על שלושה ראשי ממשלה ישראליים.
מנחם בגין ידע שיש בעיה עם תוכנית הגרעין של עיראק.
והוא דאג שלא תהיה בעיה.

אהוד אולמרט ידע שיש בעיה עם תוכנית הגרעין של סוריה.
והוא דאג שלא תהיה בעיה.

בנימין נתניהו ידע שיש בעיה עם תוכנית הגרעין של איראן.
ומה הוא עשה?
הוא דיבר
ודיבר
ודיבר.
והבעיה? היא נשארה בעינה.
וכמו שנתניהו עצמו אומר - את סופה איש לא ישער.

הקשר בין פוליטיקה ותרבות הוא מרתק

יצא לי לקרוא הבוקר מאמר מהלל על שירתו של רועי חסן.
גל של נוסטלגיה הציף אותי.
פשפשתי בזכרוני והגעתי להארה.
אם אינני טועה, הפעם האחרונה בה נתקלתי בסוג כזה של שיח היתה כשקראתי
מאמרים על תרומתו הכבירה של החבר י. סטאלין לתרבות הפועלים
(בברית-המועצות בפרט ובעולם כולו בכלל).

שבתי וגירדתי בראש.
במבוכה.
זה לא שאין למשורר ר. חסן שירים יפים.
דווקא אלה שלו שלא זכו להדים רחבים נגעו בי
(באופן אסתטי, נעים ומשמעותי
ואפילו בהסכמתי).

אבל האומנם ?
האם אפשר להצדיק דברי-הלל שכאלה?

חשבתי לעצמי
שבכל זאת, כדאי לדעת עוד.
אז הלכתי לעיין בסיפור הקצר שלו
ויצאתי מסופק
(אני לא אוהב סיפורת ריאליסטית-לכאורה
שהנחות-היסוד שלה מנותקות מהמציאות).

מוזר לראות סיפור עם פוטנציאל
שרחוק מאוד מלהיות מבושל
אבל מוצג כאידיאל.

בקיצור,
התחושה מתחזקת והולכת.
'הארץ' פועל בהקשר הזה מטעמים פוליטיים.
נדמה כי יותר משהוא  מחזק את רועי חסן
הוא זקוק לו.

הקשר בין פוליטיקה ותרבות הוא מרתק.
אין ספק.
אבל את מי הוא מחזק?
האם צודקים האומרים כי גם 
את התרבות וגם 
את המחאה 
הוא הולך ומפרק?

Ode to the Greek economy

Winning or losing 

nothing shall stick 

as the strong behold the weak

and the powerless shall fall apart

and the strong shall be foretold 

thou too shall fall down 

for the old truth stands 

and as chains, strength is measured 

so shall you when the time comes 

behold ! 

when the weakest cannot hold

crisis crawls much closer to the greatest of the world.

Today, tomorrow, 

maybe later

the weak shall be forced to choose

and one way or the other 

they shall lose. 

If only the strongest chose a different path 

if only they kept the promise of a union

that seeks to protect the weakest human

regardless of his past

if only leaders truly fought 

for compassion 

for brotherhood 

for the betterment of the entire human race 

maybe, when looking in the mirror 

we would not look away

seeing our disgrace. 

Truth has been foretold

and sooner than ya think

as the weakest will not hold

so will you see the cracks coming 

deep into your world. 

פראפרזה דתית כלשהיא

בראשית הייתה המילה,
והמילה הייתה אלוהים.
על ידו נעשו כל הדברים,
והם נעשו בדיבורים.
והמילה כבר לא הייתה עם אלוהים,
כי היא הפכה לבשר ודם
השוכן על פני האדמה
והיא בתוכנו
ואנחנו בתוכה,
וכולנו מדברים
נבראים ובוראים
את אלוהים
הבורא אותנו
השכם והערב
והעולם
הנברא כל שניה מחדש
עומד משתאה
נוכח הפלא הזה
אך איננו משתהה
כדי שלא ייגמר הכל.

מחשבות בעקבות מפגש יזמי שכזה

"הייתי רוצה להקים אתר של שירה!
לא סתם שירה!
אתר של שירה בעברית!"
"סליחה?" שאלתי, עדיין שקוע בשרעפים בעקבות ריבוי סימני הקריאה.
"אני רוצה להקים את אתר השירה הטוב ביותר!". הסביר לי בן שיחי.
(אמרתי לך. לא היית צריך להיפגש איתו. ציינה המחצית הנשית שבתוכי)

שאלתי אותו "ניסית למצוא אתר שירה מקורית בעברית?"
הוא השיב בחיוב.
הוא ניסה.
הוא חיפש.
"זה לא שאין בכלל... אבל..."
בקיצור, הוא לא מצא את מבוקשו.

עכשיו, כמו כל יזם אינטרנט טוב, הוא מבקש למלא את החסר.
ולכן הוא נפגש איתי.
מישהו המליץ לו עליי,
מתוך כל האפשרויות
בתור פלוני העוסק בכתיבה באינטרנט
ואפילו חוטא בשירה עברית
שמה במרשתת
מעת לעת.

"ומה עם פרנסה?" שאלתי.
(מחציתי הנשית הביטה בי בשלווה אדנותית אך לא חסרת שביעות-רצון.
משהו מהטפותיה האינסופיות בשנים האחרונות בכל זאת נקלט, כנראה)
"מה!?" הביט בי בתשובה, עיניו החולמות והוזות וכלל אינן רואות את פרצופי ומבעו הספקן.
אולי מוטב כך.

רגע לאחר מכן, כשעיכל את השאלה, הסביר לי שאומנם,
נכון, הטרנד איננו מבטיח,
אבל הרי זה תמיד כך בישראל.
"אתה זוכר את הביצות?" שאל,
וניכר היה שהוא כבר מפנטז.
על עוד דונם.
ועל עוד עז.

ובלילה, עודי מנסה להדחיק מזכרוני את עיניו הלוהטות
המבקשות לקדוח את חזונן
עמוק אל תוך תודעתי,
חשבתי במקום זאת על נפילתה של תעשיית הטקסטיל הישראלית
ועל שובם של התנים
ועל הביצות
(אלה שעכשיו קוראים להן שלוליות)

צילום משלולית החורף 'בירכת עטא' ביער חדרה - 2015 

וחשבתי על מה שראיתי לא מזמן
באחת המושבות הראשונות

באותה ביצה שחזרה והתמלאה 

הודות לגשמי-החורף האחרונים 

על הדרך בה הצמחים התעוררו לחיים 

על מעופן של להקות המגלנים והאנפות 

ולא הצלחתי להשתחרר

מהקול הפנימי הלוחש ושואל

בעצם, מה רע בביצה המקומית,

במה מועיל אתר אותנטי של שירה עברית? 

עד קריאת שחרית

האם מוטב לו כך
או שמא אחרת ?
תמהו חכמים
מתווכחים על בוראם
מערב עד בוקר.

הם לא מבינים
כי כך וגם כך
לא ייטב.

כי  בוראם כבר הלך
השאירם מושלכים -
לפחות בינתיים.

אולי עוד ישוב
מחר,
או מחרתיים. 

מקסם האמת והשקר

האם הוא קוסם?
שואלים פרשנים
לכאורה
מנתחים
מציעים
מסבירים
בפועל
משכיחים
מסתירים
מצניעים
או שמא
פשוט אינם מבינים
את אותה האמת הפשוטה
הזוהרת
מאחורי המשפט הידוע לכל:

גם אם אינך יכול לשקר לכולם, כל הזמן,
אתה בהחלט יכול לשקר לכ-ו-ל-ם
כמה וכמה שנים טובות.

אחרי מותו

אחרי מותו אל תספדו לו
לא כך
אלא אחרת:
היה איש
וראו - אינו עוד
בינינו
האם היה זאת טרם זמנו
ומי מאיתנו יידע לקצוב את שעון החיים ?

 שירת חייו נפסקה
ואם שלנו נמשכת
הרי שמה  שאיננו ממשיך
בהכרח עצר לו באמצע
וצר
אבל מי יידע לומר
כמה מזמורים שר
ומה מהם נותר ?
ומי יאמר לאן הלך
ומה הומה נפשו
באותם מחוזות נסתרים ?

צר
צר מאוד
על שאינו עוד
איתנו
כאן
אבל את מנגינת נפשו
נפש חיה
עוד נשמע
דברים רבים לה
והוא הן השמיעם
לא רק בינו לבינו
אלא גם בנשימותיו
בחיוכו
בהליכתו
ואותו הרז
לא נכחד
כי נפשו מפזזת היא
בזכרוננו משוררת
היא
לא אילמת כי אם מהדהדת
הד-עז של עוצמת הנעורים
שאבדה מאז ונזכרת עד היום !

וצר מאוד, מאוד
על שאיננו שומעים אותה
במו אוזנינו
אבל אותם הכיסופים
מתממשים במסע
הנשמה שמזמן כבר איננה
כאן על האדמה הזו
באותו לבוש בשר ודם
ובדרכה החדשה
תמו כמיהות מסוג אחד
והתחילו אחרות
והוא שאיננו בא עוד בינינו,
מהלך לו אל אותו עולם שאחרינו...

וגדול, גדול מאוד, מאוד הכאב
היה איש - וראו: איננו עוד,
ושירת חייו באמצע נפסקה,
אך אל תטעו נא
שירי מזמור רבים נותרו בו,
חלקם נזכור
ולא יאבדו לעד
חלקם
שלא זכינו לשמוע
לא אבדו
כי אם המשיכו,
המשיכו מאיתנו
אל דרך חדשה !

אחרי מותי
ספדו ככה לי
לא אבד מזמורי לעד
כי אם המשיך אל
המקום אליו נועד!

אני שוב מתקפל

נו,  ביבי שוב התקפל, הפעם בעניין פרס ישראל. 

ובקרבי עלה שיר...(על משקל אני שוב מתאהב של יונה וולך, עם הלחן של צוף פילוסוף והביצוע המעולה של גידי גוב):

אני שוב מתקפל
כמו גרגמל
בלילות בלי שינה
שוב בפינה
אני שוב מתקפל
ונשבע כבר שלא
וקורא לה לבוא

אני שוב מבטל
רק לראות מרחוק
אם הצער מתוק
שוב בוכה כתינוק
אני שוב מתקפל
ונשבע כבר שלא
וקורא לה לבוא

שם התבוסה מחכה
ואני עובר או
דרך עצמי
דרך עצמך
שם התבוסה מחכה
ואני עובר או...


קצת התמהמהתי בפרסום שלו, והופתעתי כמה מעט מהשיר היה צריך לשנות כדי להתאים אותו לנסיבות הפוליטיות הנוכחיות... שימו לב להמשך השיר ולהתייחסות לגינה...

שעת חצות

שעת חצות.
תן חומק לו בין בתי הכפר.
כבר מאוחר.
אבל הוא הרי חזר
מהעבר.
כן, זה לא נגמר.

הכיבוש המובטח
של הטבע
לא צלח.
הוא לא שכח.
גם לא נשכח.
לחזור - בעצם -
הוא היה מוכרח.

והניגון הזה
החרישי
באשמורת חמישית
נשמע לי כמו תיאור של ליל-הפסד
כה ממשי.

איך זה קרה לנו, בכלל ?
שכך נפלנו חזרה,
אל העבר הלא מוכרע?
כל העמל
הישגים שנערמו כמו מגדל
כולם עומדים אל מול מבט המסתנן
הוא מחייך חיוך ערום ומהנהן
יומו קרב,
והוא יודע,
גם אם יהיה זקן
שהפסדו לא הכרחי עוד, כן.

ואנחנו?
מה איתנו ?
מה נאמר?
הרי יומנו אנו לא נגמר!
עוד לא עבר !
האם נוכל להתמודד עמו
עם מבטו
עם צליל קולו החרישי ?
או שמא גם אנחנו
ניסע מפה
כי הרי
זה לא אישי ?

והניגון הזה
החרישי
באשמורת חמישית
יכול עוד להפוך
פתאום
לשיר של ניצחון כה ממשי.

איך זאת יקרה ?
האם נדע לזכור ?
האם נוכל עוד להאמין
ולהקדיש
וגם לבחור
אם זאת יקרה
האם אנחנו עוד נחזור ?
והניגון הזה
החרישי
יהיה שירנו?
שיר של הצלחה מבראשית ?


שעת חצות.
תן חומק לו בין בתי הכפר.
כבר מאוחר.
אבל הוא הרי חזר
מהעבר.
כן, זה לא נגמר.