נחתה בתא הדואר שלי
הזמנה לציבור מאת מכון ון-ליר, לערב דיון לכבוד הוצאת הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית".
אני מתבונן לי בהזמנה ומהרהר.
האומנם הדיון בשואה ובנכבה,
דיון המביט על האירועים מתוך הפרספקטיבה של זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית
הוא מהלך הומניסטי מעורר השראה
שיש בו בכדי לקדם את עתידם המשותף של יהודים וערבים בארץ הזו ושל בני-האדם באשר הם ?
ואולי מדובר בדיון תועלתני, המקודם בעזרת מימון אנטישמי אירופאי,
ותכליתו פירוק שיטתי של הנרטיב היהודי, הישראלי והציוני,
תוך ערבוב אלמנטים שאין ביניהם שום קשר שהוא,
והסתמכות על מיתוס פלסטינאי שרב השקרי בו על האמיתי?
ואולי מדובר בדיון הכרחי, המקודם בעזרת מימון הומניסטי אירופאי,
שבא לסייע לעם היהודי להשתחרר מטראומות העבר,
תוך התבוננות כנה בסבלו של האחר החי לצדו,
אשר בתורה שתאפשר לנו היהודים להפסיק להאחז בכאבנו ולהתחיל להביט קדימה ?
ואולי לא היו הדברים מעולם אלא בתודעתנו ? לוחשת לי בת קול.
ואולי הדברים גרועים אף מכפי שהם מתוארים, תוהה אחרת, התמהה איך ייתכן,
שמכל הגופים שהיו יכולים לעמוד מאחורי היוזמה הזו, עומדת לה דווקא קרן גרמנית שתכליתה חינוך פוליטי ?
גרמנים, פלסטינים, יהודים יושבים יחד
ומשווים בין שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה
לבין נכבת הפלסטינים בארץ ישראל ?
האומנם אפשר להשוות בין אירוע שבא עליך כמו אסון טבע מתוך שגעונם של אנשים אחרים לבין אירוע שהבאת על עצמך מתוך בחירה פוליטית צינית, צועקת בת-הקול היהודית-ציונית מתוך נפשי ?
בהחלט אפשר! משיבה לה בת-קול יהודית-אחרת, ניצבת לה בודדת נוכח הסערה הרוגשת והכועסת.
לו רק תיטיבי לקבל את הנרטיב של הפלסטינים והשמאל הקיצוני בישראל, הנרטיב האמיתי היחיד מבחינתם !
היחיד ?!? מרימות את קולן כל אותן הדעות האחרות החוסות בצל נפשי, בהיותי יהודי.
האומנם אירוע טראומתי מכונן-זהות יכול להיות בסיס לדיון רב-משתתפים ?
האומנם ניתן לנהל דיון כל עוד לא נוצרה נכונות לקבל את הנרטיב של האחר, ולו רק בתור הנרטיב שלו ?
האם אפשר לקבל את הנרטיב 'שלו' אם יש בקבלה הזו גם השלכות מרחיקות לכת 'עליי' ?
תמהני.
דומני שזה מוקדם מדי, מהרהרת לה נימת-נפש דמויית-צב, המביטה לה בשעשוע מסויים בהמולה שבנפשי, וקל לה, כי גילה רב בהרבה מגילי, והיא ראתה את כל מה שאפשר היה לראות.
אבל ההיסטוריה לא תחכה לנו, מעירה לה נימת-נפש אחרת, בעודה מעלעלת בסמארטפון שלה.
נרצה או לא נרצה,
נעשה מה שלא נעשה,
ההיסטוריה תמיד תחכה לנו בפינה, נתחייכה הקשישה
וחיוכה היה עצוב ומר.
ואני עודני סבור,
שיש אירועים המחייבים פרספקטיבה.
ומן הראוי
כי בביתו של התלוי
לא יתקיימו השוואות על הדרך בה הלך
כל עוד מהלכים בינינו אנשים שהיו שם,
בתלייה ההיא.
