דף המידע של חנות הספרים של איתמר, שעסק השבוע בסיפורה המרתק של המחתרת הציונית בעיראק, ובמיוחד בפן הספרותי המפתיע, החזיר מתהום הנשיה גם את סיפורו הקשה והחשוב של יוסף חיים ברנר, "הוא אמר לה", אזכיר את הפתיחה (תוך רענון העברית) שהיא יפה היום, בדיוק כפי שהיתה יפה כשנכתבו הדברים, לכל המבקשים לשנות את העולם:
"הוא אמר לה:
– אמי!
אל תמנעי אותי מדרכי, אשר אני הולך עליה. אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והקוצים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די. אל תשפכי דמעות מול עיני על דם לבי המוקשה.
אל-נא תעמדי בכניסה, אל נא תשמרי בידך על הפתח, אל-נא תסגרי הדלת מלפני.
כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת.
אני צריך ללכת. לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני עבד לשום דבר.
איני יכול שלא ללכת. חיי אינם חיים, אם לא אלך. אני אשתגע אם לא אלך. אני משתגע גם כשאני רק חושב על אפשרות אי-ההליכה. אני משתגע כשאני חושב על המילים : אילו, אלמלא, אפשר, יכול להיות – סתם. אני משתגע כשאני שומע שיש כאלה שאינם הולכים.
אל תבכי. אם יש אשם בדבר, הנה גם לך חלק בו.
הרואה אַת? בת בעל-הבית. היא לא תספר לבניה שום דבר.
ואַת סיפרת. הרבה סיפרת לי. ..."
