יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

אנחנו צריכים להגיד, ליקירינו ולחיי היום-יום שלנו:

דף המידע של חנות הספרים של איתמר, שעסק השבוע בסיפורה המרתק של המחתרת הציונית בעיראק, ובמיוחד בפן הספרותי המפתיע, החזיר מתהום הנשיה גם את סיפורו הקשה והחשוב של יוסף חיים ברנר, "הוא אמר לה", אזכיר את הפתיחה (תוך רענון העברית) שהיא יפה היום, בדיוק כפי שהיתה יפה כשנכתבו הדברים, לכל המבקשים לשנות את העולם:
"הוא אמר לה:
– אמי! 
אל תמנעי אותי מדרכי, אשר אני הולך עליה. אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והקוצים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די.    אל תשפכי דמעות מול עיני על דם לבי המוקשה.    
אל-נא תעמדי בכניסה, אל נא תשמרי בידך על הפתח, אל-נא תסגרי הדלת מלפני.    
כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת. 
אני צריך ללכת.   לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני עבד לשום דבר.    
איני יכול שלא ללכת.   חיי אינם חיים, אם לא אלך.   אני אשתגע אם לא אלך.  אני משתגע גם כשאני רק חושב על אפשרות אי-ההליכה.   אני משתגע כשאני חושב על המילים : אילו, אלמלא, אפשר, יכול להיות – סתם.  אני משתגע כשאני שומע שיש כאלה שאינם הולכים.  
אל תבכי.  אם יש אשם בדבר, הנה גם לך חלק בו.  
הרואה אַת? בת בעל-הבית.  היא לא תספר לבניה שום דבר.   
ואַת סיפרת.  הרבה סיפרת לי.  ..." 

יום שני, 12 בספטמבר 2011

לכובע שלי כבר אין פינות

הכובע שלי כבר לא שלי
ורק לך הוא הכובע שלך
לולא היו לכולנו כובעים
היינו כולנו מזמן משתגעים.




יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

על הגניבה

העין השביעית הביאה את מאמרו המעורר של דוד פרישמן (כן, כן, אותו האיש על שמו קרוי בתל-אביב הכביש), "על הגניבה"  (שאפשר למצוא גם בפרוייקט בן-יהודה). בין דבריו הוקסמתי מדברי הסניגוריה שלו על סוגי "הגניבה הספרותית הטובה":

'יש גם מין גנבה ספרותית, שהוא פשוט מין מצוה. כותב איזה הדיוט ספר ושם נמצא איזה דבר טוב, ורק שצורתו והרצאתו גרועות מאד, ולכן בא סופר בעל כשרון ונוטל את הדבר הטוב משם ומרצה אותו לפנינו – הרי זה עושה מצוה. הספר עובר ובטל ונשכח, ומצוה היא להציל את הרעיון האחד הטוב, בכדי שלא ימות גם זה עם השאר.במקצוע האמנות לא די לנו שיש לו לאחד איזו מחשבה טובה. אלא שתהא מחשבה זו גם מעבדת יפה. כלי-הנשק והתכשיטים של המנצח שיכים לעולם להמנצח. אחד הסופרים המפורסמים בגרמניה, כשהיה קורא איזה ספר שנתקלקל ביד מחברו, היה אומר: את זה עלינו לתקן עוד באיזה זמן מן הזמנים ולעשותו יפה. תקן ועשה יפה – זוהי תורת-המוסר היחידה של הגונב. העיקר הוא שיעשה את הנשחת יפה, ואז תבוא עליו ברכה.
מלבד זה עושים לפעמים הגנבים הספרותיים מעשה טוב, כשהם לוקחים דברים מתוך ספרים קדמונים, שאין להם מהלכים עוד בין הקוראים שבזמן הזה, ומרצים אותם לפני הקהל החדש לפי טעמו. מה איכפת לו לאפלטון, אם יבוא לפעמים סופר חדש וגונב מעט ממנו ונותן אותו לפני הקהל? יפוצו-נא דברים טובים של אותו זקן בקרב החדשים ככל האפשר! הסופרים, שמהם גונבים הגנבים הרבה, הם גם המפורסמים ביותר כמו, למשל, פרידריך ניטשה בזמן הזה.במדה שגונבים ממנו, נעשה זה מפורסם יותר ויותר. כל גנב וגנב נושא החוצה את זרע רוחו. – נפלא הדבר, כי בשעה ש"גנבו" אנשים כשקספיר, כגיטה או כשופנהויאר, מיד נעשו הדברים לדברים גמורים של שקספיר וגיטה ושופנהויאר ממש. העיקר הוא, כי הלוקח יטביע את חותמו הוא על הלקוח. ביחוד נראה דבר זה אצל שופנהויאר. הגזל שנמצא אצלו מפליא ומתמיה. כל אות ואות וכל מלה ומלה של הרעיון הזר נעשות אצלו משלו, נושאות עליהן את רוחו ואת תכונתו ואת טבעו ומתאימות לגמרי עם הבנין כלו. רק לפי תכונתו של הסופר תהלל הגנבה. מי שאין לו חוש ספרותי, זה אינו רשאי בכלל לכתוב, וממילא ישמר מן הגנבה.
ויש גם גנבה ספרותית כזו: לוקחים מחשבות ושיטות ודרכים וחמרים שהשתמש בהם איזה אדם גדול במקצוע שלו וחוזרים ומשתמשים בכל אלה במקצועות אחרים. למשל, מעבירים מחשבות פילוסופיות ממקצוע הפילוסופיה ומשתמשים בהן לעניני הפוליטיקה או לוקחים שיטה חדשה הנהוגה בחכמת ידיעות-הטבע ומנהיגים אותה במקצוע חכמת-הכלכלה, נוטלים את הטרגדיה של הויפטמן עם הריאליסמוס שלהן בנוגע לאנשי שלזיה ועושים כמוהן בנוגע לאנשי מחוזות אחרים, בקצור: מה שנעשה אתמול באפן סוציולוגי, הוא שיעשה היום באפן פסיכולוגי ומחר באפן פתולוגי או היסטורי או פילוסופי, או מה שיספר היום בברסלוי הוא שיספר מחר בפטרבורג וכדומה. 
מחשבות מקוריות אין להם אלא לבני-אדם מעטים מאד, ואולם רבים מאד מבינים, כי על-ידי שינוים ידועים באחד החמרים יש מקום לצורה שנראית כעין מקורית. וגם פה תלוי הדבר רק במדת הכשרון. התלמידים הראשונים של איזה אדם גדול, בבואם לחקות אותו, עוד גדולים הם בעצמם במדה ידועה, שהרי היו הראשונים להשיג את החדש; ואולם מעט מעט הם פוחתים והולכים, עד שבאים אלו שאין להם אלא אומנות-יד, ולבסוף באים גם אלו שאינם יודעים אלא את המלים לבד ומפטפטים אותן. – רב הספורים הנכתבים אצלנו בתור מקוריים, עם השורות הקצרות שלהם ועם הנוסח הידוע שלהם, גרועים אלף אלפי פעמים מכל הגנבות שבעולם, תחת אשר הסופרים המקוריים באמת, עם כל "הגנבות" שלהם, נשארו מקוריים גם למרות כל "הגנבות"! '

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

נזלת של סתו

הנה צועד ובא הסתו
עוד עץ נכנע ומשיל עלעליו
אבוי!
הקיץ קם ומוותר על הקרב
והזמן שב ומשנה את נופיו.

החורף דוהר אלי כאן ברכביו
אחריו מתחשרים בריקוד ענניו
ואפי ?
הוא מיליל והוגה כבר עכשיו
בבואה הקרב של נזלת הסתו.


שיר מחאה ומאבק

קודם הם דאגו שלא אוכל לשכור מקום לגור בו
הוא פשוט נהיה יקר כל-כך
ואז הם לקחו לי את האוהל
והסבירו לי שבגללו הרחוב מלוכלך.

הם יודעים להסביר את מעשיהם יפה כל-כך
אולי הם מקווים שיקרב היום בו מכאן אברח
אבל אני דווקא חושב שאת עצמי בידיים אקח
ומישהו כאן יצרח.