Was the potential really met?

(this photo of Yukio Mishima is in the public's domain)

He will grow up 

He shall become a famous writer and artist

choosing his life and his death.

And yet 

I feel regret. 

despite all his life's fruits 

was the potential really met? 

שכב בני אלטרנטיבי ואופיו של הלילה

נתקלתי בנוסח אלטרנטיבי של שיר הילדים הקלאסי "שכב בני" ואני מביא אותו כאן ברשות מאת המעבד -

שכב בני, שן במנוחה, 

אל נא תבכה מרה. 

על ידך יושבת אמך,

שומרת מכל רע. 

מיילל בחוץ התן, 

הוא רוצה ללכת לגן.

אך מסבירה אמא תנה,

הגיע זמן השינה. 

שכב בני, שן במנוחה, 

אל נא תבכה מרה. 

על ידך יושב אביך,

שומרך מכל רע. 

מיילל בחוץ הקיפוד, 

הוא רוצה ללכת לרקוד.

אך מסבירה סבתו בתבונה,

הגיע זמן השינה. 

שכב בני, שן במנוחה, 

אל נא תבכה מרה. 

על ידך יושבת סבתך,

שומרת מכל רע. 

מיילל בחוץ הינשוף, 

הוא רוצה לעוף ולעוף.

אך מסביר אביו בשמחה,

הגיע זמן המנוחה. 

העיבוד מדגים היטב עד כמה חלק משירי הילדים של פעם רוויים באידיאולוגיה ובתפישת-עולם שגם אם היא רלוונטית לגמרי בימינו אנו, חשוב מאוד להיות מודעים לה.

בפוסט הזה אני מבקש להתייחס להיבט אחד של שוני שבין העיבוד לבין המקור: תפישתו של הלילה. 

בשיר המקורי - 

מיילל בחוץ התן; הרוח נושבת שם; הצל שם; קר שם; שועל חורק לו שן שם; אבא שומר ואינו ישן;

בשיר יש גם התגלגלות מסלימה של הקורה בלילה ככל שמתקדמים בבתים:

הבן כשיגדל גם הוא ישמור (עם האב); כל המושב ער; גם האם שומרת; האש בוערת בלילה; חציר וקש נאכלים בה; כשיגיע היום יהיה צורך להתחיל מחדש.

אם לסכם בלשון המעטה (ממעיטה במיוחד) את תפישתו של הלילה בשיר המקורי: זמן של סכנה והעדר בטחון.

הלילה רצוף סכנות מעולם החי, חלקן מפורשות חלקן לא (מקור האש). כל אוהביו של הילד והעולם סביבו עושים ככל שביכולתם לשמור עליו, להגן עליו, תוך הבהרה מפורשת בדבר התפקיד המצופה ממנו, לכשיגדל. 

כאדם בוגר יש ניגוד עמוק בין הניגון לבין הטקסט. ושאלה טובה וראויה להעמקה, לטעמי, היא מהו מקור הרוגע שהוא משרה על שומעיו ? האומנם הלחן המרגיעות גובר על המילים הדרוכות והמזעיקות ? או שמא הטקסט איננו משפיע על שומעו כפי שמשפיעות הנסיבות הנעימות של ההשכבה לשינה ?

ואולי, יטען המאמין במודע ובתת-מודע, השיר אינו מרגיע כפי שנוטים לסבור במחשבה ראשונה ? אולי הוא חלק מאותם מרכיבים בתרבות הישראלית שמחנכים את כל אזרחיה היהודיים למודעות עד כאב לסכנות הפוטנציאליות כבר מגיל צעיר, בדומה לדרך המקורית והמטרידה בה גני ילדים מסויימים מלמדים על ההיסטוריה של העם היהודי ?   

בניגוד לשיר המקורי, בו הלילה הוא כה מסוכן עד כי למרות שאמא שומרת על הפעוט שצריך להרדם, אבא גם שומר. ולמרות שגם אבא שומר, גם אמא שומרת. וגם כל המושב ער ושומר. בניגוד לדינמיקת השמירה וההישמרות, השיר המעובד מציע לילה אלטרנטיבי - לילה שבו 3 חיות ליליות - התן, הקיפוד והינשוף - בגילאים הצעירים, בדומה לפעוט השומע - מבקשות להמשיך ולעסוק בפעילויות המקבילות לאלה של הפעוט - ללכת לגן, לרקוד, להתרוצץ - והמבוגר האחראי בעולם החי, בדומה למקבילו בעולם בני-האדם, משגיח ומסביר שצריך ללכת לישון. צריך לנוח. אלמנט הסכנה אומנם אינו נעדר גם בשיר המעובד: יש מי ששומר מכל רע;  יש בכך גם כדי לחבר לשיר המקורי וגם להזכיר הפחד האפשרי מהלא-ידוע שבלילה, פחד שעצם נוכחותו מובנת בגלל העדר האור ובגלל הלא-ידוע. אך השיר המעובד מאיר אל תוך הלילה וחושף את הפעילויות שבו, את מקור הקולות שבו, ואת הדומה והחביב שבו, באופן שיש בו כדי לאפשר לפעוט/ה להרגיש את מקצב החיים הלילי ולהרדם עם דימויים וחוויות חיוביים על החוויות שמציע ומזמן הלילה.  

לכובע שלי כבר אין פינות

הכובע שלי כבר לא שלי
ורק לך הוא הכובע שלך
לולא היו לכולנו כובעים
היינו כולנו מזמן משתגעים.

תמונה של ירח

לפעמים נתקלים באינטרנט במשהו יפה. סתם כך. תמונה של מה שנקרא 'ירח אסיף' (harvest moon) בלשון-עם-זר, תפשה את עיניי ומטרידה את מנוחתי. אז הנה הקישור אליה.


הירח בדרך-כלל ממלא ספרי ילדים לרוב. מהצד האחד, "ויהי ערב" האגדי -

(התמונה מצוטטת מאתר "סימניה")

מהצד השני, התשובה המודרנית, אגדה מתהווה בפני-עצמה, "לילה בלי ירח" -

(התמונה מצוטטת מאתר YNET)

"ויהי ערב", העוסק ב'חטא', ב'כעס' וב'סליחה', ושנושא עליו ביקורות רבות בכל הנוגע לתפישת הסדר, הפרת הסדר, דיכוי ושליטה, ושאר ירקות מבית-מדרשו של המרקסיזם ונכדיו, זכה לתשובה מהפכנית-חתרנית מאלפת ומהנה בדמות "לילה בלי ירח". שני הספרים, לעניות דעתי, הינם כיום ויהיו גם בעוד דורות לקלאסיקות מאריכות-ימים. בוודאי כל זמן שהעברית תיוותר שפה חיה ומדוברת ופעוטות וספרים-שלפני-השינה ייפגשו.

ההבדל בין הירחים של הספרים הוא בעצם אחד הביטויים הטובים ביותר שאפשר להציע להבדל בין הדורות, ולשינויים שעברו על היהודים-הישראלים מאז כתיבתו של הראשון ועד לכתיבתו של השני.

ואני ? למרות חיבתי לספרי-הילדים, לדימויים, ולירח-ים המואנשים, בכל זאת, אחרי הכל, מעדיף את ירח האסיף. 

שיר בהזמנה

ביקשת ממני שיר. לפחות התחלה,

ואם תצטרכי , תשני כל מילה.

הנושא לא חשוב. גם לא הסגנון.

את לא פוחדת מקול ההמון.

שרבוט וחרוז נחבטו כאן יחדיו,

ממתינים בצוותא לבואו של התו.

עכשיו הוא יבוא ויצבע החיים

בקולך המפתה, המרטיט, המפעים. 

כבר מאוחר

מבט בשעון ונהיה מאוחר.

רציתי לשתות. הקפה שלי קר.

בקרוב המבחן ונגמר לי היום.

ואני לא הספקתי אפילו לנשום.

מהדורת חצות עם קריין

ושלום.

מרוב מציאות, אין לי זמן

לחלום.

רואה סנה שבוער, וברווז מדבר,

זוג פנסים בכביש ממהר,

שועל מפוחד, פליט השיטה.

הבוקר הגיע. פינוי המיטה.

אביב של מחשופים

אביב הגיע לבלוגוספירה הישראלית ואיתו, ראה זה פלא, גם המחשופים הישראלים הנהדרים, ואיתם, ראו זה פלא, גם השדיים שכבר שם....

בדרך-כלל הבלוג הזה לא אמור לעסוק בענייני שדיים, אבל קשה מאוד לעמוד בפיתוי, כשעמיתים הכותבים את עצמם לדעת לא מצליחים להתגבר על התמכרותם אל הציצים.


נראה שהכל התחיל בבלוג המשעשע (והיהיר למדי) של יהודה בלו, "רשימות מן התיבה הלבנה", שהשבוע שלח אל הgoogle reader שלי את הפוסט השלישי (ברצף!) שלו בעניין שדיים. הפעם עסקינן היה בהקטנת חזה (כן. הקטנה. לא הגדלת-חזה) של פסל צרפתי פלוני (יותר נכון, פסלה של האינקרנציה של המהפכה הצרפתית, שמתברר שדדיה הם לא רק סוגיה לפוסט אצל בלוגר ישראלי, אלא גם לרשויות המוניציפליות הצרפתיות המוטרדות מגודל הציצים שלה. (הוא, אגב, התחיל בפוסט בתואר התמים על שריפת חזיות של העובדות הסוציאליות  שעסק בעצם בשאלה האסטרטגית על הקשר בין טעויות טקטיות, תמיכת העם וחזיות; ראה כי טוב, ככל הנראה, והמשיך בקשר בין הצלחות טקטיות, תמיכת העם וחזיות ). אליו הצטרפה ואן דר גראף, אישה יקרה שלצערי איננה אחותי, שפצחה בפוסט אביבי על שדיה, מבטיהם המכעיסים של גברים בשדיים, מחשופים ונוחותם, פטמות ובעייתיותם (אולי היה כדאי לספר לה על צרותיהן של נשים שבשדיהן אין מביטים).

ניסיתי להבין מה חיבר את השניים יחד למזמורי-החזה-השופע-ושאינו-שופע האלה, ולכן חיפשתי לי בגוגל שדיים בחודש האחרון, ולא הגעתי רחוק. עם זאת, שמחתי לגלות שהוגו צ'אווס סוף-סוף עושה משהו טוב, והתחיל במלחמה בניתוחים להגדלת החזה.  (בבלוג הזה יש עדיפות ברורה לטבע, וגם אם לא חייבים הכל אורגני, בכל הנוגע לאינטימיות, לנו יש העדפה ברורה) הצטערתי מאוד לגלות שמארק צוקרברג, או יותר נכון פייסבוק שלו, מקשה  על ניצולות סרטן השד לשתף בסיפור שלהן, כי עבור פייסבוק, כל צל פיטמה נשית היא עבירה על חוקיה ותקנותיה של פייסבוק.

וזהו ? אתם שואלים. זה לפחות מה שאני מצאתי, אבל האמת - התעצלתי לחפש בלע"ז. ככה זה. מתעייפים.

אבל אחת הסיבות להתעייפות היתה לחישתו של שד קטן בתוכי (טוב. לא נתווכח על גודל השד) , שאולי בלוגר אחד נתקל, במקרה, ממש כמו תגליות מדעיות גדולות אחרות, על דרך פרקטית למשוך לבלוג שלו גולשים תמימים לרוב, שמטרתם היתה הסוגיה העיקרית שלשמה נוסד האינטרנט והגיעו אליו בגלל שימוש נלוז ונחפז במילות מפתח שמקומן לא יכירן באתרים מהוגנים....

ואולי אולי אולי בלוגרית אחרת התעצבנה, אבל אמרה לעצמה שבמסווה של פוסט-ביקורת גם היא יכולה לשפר את כמות האנשים שיגיעו אליה....

ואולי הנה כבר בלוג שלישי שמפעיליו שמו לב לתופעה ואמרו לעצמם -

• גם בלי ללכת על כל הקופה, ללא מעצורים, ללא עכבות, תוך מימוש מלא לפחות פעם אחת של זרמי תת-התודעה של הכתיבה...
• וגם ללא דיונים מעמיקים ומספקים ביתרונות ובחסרונות של שוויון ללא הבדל גזע, דת או מין...
•  גם בלי דיונים על מיסיונר, מיסיונרית ומיסיונריות ביבשת השחורה, האפלה, החמה, הלחה והחושנית....
•  גם בלי לדסקס סוגיות שיעידו שאולי הכותב עדיין בשלב אוראלי, ולשונו עוטפת וחובקת, טועמת ולוקקת את עטו מדי מילה או שאולי התקדם כבר לשלב אנאלי, אך הוא עצור מכדי לבטא את תשוקותיו המתפרצות עלי נייר תוך ביטוי תאוותיו....
•  גם תוך שמירת הפוסט הזה בתורת היחיד הנקי מכל איזכור שהוא של סקס עלי-אדמות....

 והכל רק בעצם העובדה שהכותב היה ישר והוגן עם קוראיו והניח את חשדותיו על השולחן, מי יודע, אולי יקרה כאן משהו טוב...

וגם אם לא, תסכימו איתי בוודאי, שגובה החצאיות והמכנסונים, ועומק המחשופים, הם הסימן האמיתי שהאביב בא לישראל. לא ?

מה עושות האיילות עם הפילות ?

מה עושות האיילות בלילות ?
הן פושקות את רגליהן הקלות,
מרמזות בעיניהן הגדולות,
מפתות האיילות - בלילות.

מי צופה אל משכבן מרחוק ?
זהו הירח הלבן בבת-שחוק,
שאומר לכוס ותן  "הבט ושתוק!"

את מי מפתות האיילות בלילות ?
את חברותיהן, הפילות הגדולות,
אבל רק אחרי שנטלו הן גלולות,
ובכל משכביהן גומרות האיילות.

מי מעיר אותן עם בוקר משנתן ?
לא קיפוד מלא-קוצים, לא השפן החרמן
לא קוף עם בלורית, ולא תן עם קטן.
כי אם איילת השחר, חברתן,
בנשיקה רטובה מעירה אותן - משנתן.