ShadyOne's Escaped Poetry

(this photo of Yukio Mishima is in the public's domain ) He will grow up  He shall become a famous writer and artist choosing his life and his death. And yet  I feel regret.  despite all his life's fruits  was the potential really met? 

נתקלתי בנוסח אלטרנטיבי של שיר הילדים הקלאסי "שכב בני" ואני מביא אותו כאן ברשות מאת המעבד - שכב בני, שן במנוחה,  אל נא תבכה מרה.  על ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע.  מיילל בחוץ התן,  הוא רוצה ללכת לגן. אך מסבירה אמא תנה, הגיע זמן השינה.  שכב בני, שן במנוחה,  אל נא תבכה מרה.  על ידך יושב אביך, שומרך מכל רע.  מיילל בחוץ הקיפוד,  הוא רוצה ללכת לרקוד. אך מסבירה סבתו בתבונה, הגיע זמן השינה.  שכב בני, שן במנוחה,  אל נא תבכה מרה.  על ידך יושבת סבתך, שומרת מכל רע.  מיילל בחוץ הינשוף,  הוא רוצה לעוף ולעוף. אך מסביר אביו בשמחה, הגיע זמן המנוחה.  העיבוד מדגים היטב עד כמה חלק משירי הילדים של פעם רוויים באידיאולוגיה ובתפישת-עולם שגם אם היא רלוונטית לגמרי בימינו אנו, חשוב מאוד להיות מודעים לה. בפוסט הזה אני מבקש להתייחס להיבט אחד של שוני שבין העיבוד לבין המקור : תפישתו של הלילה.  בשיר המקורי -  מיילל בחוץ התן; הרוח נושבת שם; הצל שם; קר שם; שועל ח...

הכובע שלי כבר לא שלי ורק לך הוא הכובע שלך לולא היו לכולנו כובעים היינו כולנו מזמן משתגעים.

לפעמים נתקלים באינטרנט במשהו יפה. סתם כך. תמונה של מה שנקרא 'ירח אסיף' (harvest moon) בלשון-עם-זר, תפשה את עיניי ומטרידה את מנוחתי. אז הנה הקישור אליה . הירח בדרך-כלל ממלא ספרי ילדים לרוב. מהצד האחד, "ויהי ערב" האגדי - (התמונה מצוטטת מאתר " סימניה ") מהצד השני, התשובה המודרנית, אגדה מתהווה בפני-עצמה, "לילה בלי ירח" - (התמונה מצוטטת מ אתר YNET ) "ויהי ערב", העוסק ב'חטא', ב'כעס' וב'סליחה', ושנושא עליו ביקורות רבות בכל הנוגע לתפישת הסדר, הפרת הסדר, דיכוי ושליטה, ושאר ירקות מבית-מדרשו של המרקסיזם ונכדיו, זכה לתשובה מהפכנית-חתרנית מאלפת ומהנה בדמות "לילה בלי ירח". שני הספרים, לעניות דעתי, הינם כיום ויהיו גם בעוד דורות לקלאסיקות מאריכות-ימים. בוודאי כל זמן שהעברית תיוותר שפה חיה ומדוברת ופעוטות וספרים-שלפני-השינה ייפגשו. ההבדל בין הירחים של הספרים הוא בעצם אחד הביטויים הטובים ביותר שאפשר להציע להבדל בין הדורות, ולשינויים שעברו על היהודים-הישראלים מאז כתיבתו של הראשון ועד לכתיבתו של השני. ואני...

ביקשת ממני שיר. לפחות התחלה, ואם תצטרכי , תשני כל מילה. הנושא לא חשוב. גם לא הסגנון. את לא פוחדת מקול ההמון. שרבוט וחרוז נחבטו כאן יחדיו, ממתינים בצוותא לבואו של התו. עכשיו הוא יבוא ויצבע החיים בקולך המפתה, המרטיט, המפעים. 

מבט בשעון ונהיה מאוחר. רציתי לשתות. הקפה שלי קר. בקרוב המבחן ונגמר לי היום. ואני לא הספקתי אפילו לנשום. מהדורת חצות עם קריין ושלום. מרוב מציאות, אין לי זמן לחלום. רואה סנה שבוער, וברווז מדבר, זוג פנסים בכביש ממהר, שועל מפוחד, פליט השיטה. הבוקר הגיע. פינוי המיטה.

אביב הגיע לבלוגוספירה הישראלית ואיתו, ראה זה פלא, גם המחשופים הישראלים הנהדרים, ואיתם, ראו זה פלא, גם השדיים שכבר שם.... בדרך-כלל הבלוג הזה לא אמור לעסוק בענייני שדיים, אבל קשה מאוד לעמוד בפיתוי, כשעמיתים הכותבים את עצמם לדעת לא מצליחים להתגבר על התמכרותם אל הציצים. נראה שהכל התחיל בבלוג המשעשע (והיהיר למדי) של יהודה בלו, "רשימות מן התיבה הלבנה", שהשבוע שלח אל הgoogle reader שלי את הפוסט השלישי (ברצף!) שלו בעניין שדיים. הפעם עסקינן היה בהקטנת חזה (כן. הקטנה. לא הגדלת-חזה) של פסל צרפתי פלוני (יותר נכון, פסלה של האינקרנציה של המהפכה הצרפתית, שמתברר שדדיה הם לא רק סוגיה לפוסט אצל בלוגר ישראלי, אלא גם לרשויות המוניציפליות הצרפתיות המוטרדות מגודל הציצים שלה. (הוא, אגב, התחיל בפוסט בתואר התמים על שריפת חזיות של העובדות הסוציאליות  שעסק בעצם בשאלה האסטרטגית על הקשר בין טעויות טקטיות, תמיכת העם וחזיות; ראה כי טוב, ככל הנראה, והמשיך בקשר בין הצלחות טקטיות, תמיכת העם וחזיות ). אליו הצטרפה ואן דר גראף, אישה יקרה שלצערי איננה אחותי, שפצחה ב פוסט אביבי על שדיה...

מה עושות האיילות בלילות ? הן פושקות את רגליהן הקלות, מרמזות בעיניהן הגדולות, מפתות האיילות - בלילות. מי צופה אל משכבן מרחוק ? זהו הירח הלבן בבת-שחוק, שאומר לכוס ותן  "הבט ושתוק!" את מי מפתות האיילות בלילות ? את חברותיהן, הפילות הגדולות, אבל רק אחרי שנטלו הן גלולות, ובכל משכביהן גומרות האיילות. מי מעיר אותן עם בוקר משנתן ? לא קיפוד מלא-קוצים, לא השפן החרמן לא קוף עם בלורית, ולא תן עם קטן. כי אם איילת השחר, חברתן, בנשיקה רטובה מעירה אותן - משנתן.