התקווה אלטרנטיבי

התקוה, שבה השבוע לכותרות, כאשר שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, לא שר את ההמנון ועורר את חמתם של חברי הפרלמנט שלנו מצדה הימני של המפה הפוליטית. למקרה שאתם לא זוכרים את המילים, אני מצרף אותן כאן:

כֹּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה, עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

(הנוסח המצוטט - מאתר הכנסת)

אנשים רציניים ממני יצאו להגנתו של הערבוש הסרבן שסירב לשיר את המנוננו (אם כבר אני עושה שימוש במילים מפורשות, כדאי להציץ גם בערך האינציקלופדי הבא באותו הקשר של המונח המביך הזה), ובכל זאת חשבתי שכדאי להזכיר כמה עובדות - 

• הרצל לא רצה ב"התקווה" כהמנון התנועה הציונית. אבל השיר הושר על ידי תומכי ציון בסוף הקונגרס הציוני השישי (כמחאה על הדיונים בתוכנית המכונה "תוכנית אוגנדה" שעלתה אז על שולחן התנועה), ומאז זכה בדומיננטיות שהביאה אותו עד הלום. בהתחשב בשלב המאוחר שבו עוגן השיר בחקיקה הישראלית כהמנון (רק ב-2004 נקבע השיר בחוק הדגל והסמל כהמנון מדינת ישראל), קשה שלא להתרשם מכך שגם לאבות המייסדים האחרים היו הרהורי כפירה. 
• מקור הלחן המוסיקלי של השיר מורכב. הסברה המקובלת ביותר היא כי שורשיו יונקים מניגון רומני/מולדבי ששמות שונים לו, אשר שורשיו שלו יונקים מיצירה מוסיקלית איטלקית המכונה לה-מנטובנה. 
• לא רק ערבים ושמאלנים, אלא גם יהודים דתיים לא מתים על "התקוה". כנראה שהם לא מרגישים טוב עם העדר התייחסות לצור ישראל ולסוגיות שבאמונה ובקדושה. 
• השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי הוצע לא אחת כחלופה שכלל אזרחי ישראל ישמחו לשיר אותה. אפשר לקרוא את המילים היפות כאן ולשמעו בנוסח מלבב של אריק לביא כאן. 
• מתחרה אחר שהפסיד ל"התקווה" הוא "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, שירה של תנועת העבודה הישראלית. אפשר לקרוא את המילים היפות כאן ולשמעו בנוסח ישן נושן כאן. 
• שירים איכותיים לא מעטים מתכתבים עם התקווה. "תקוה", שיר מצויין של סאבלימינל והצל, הוא הדוגמא הכי טובה שאני מכיר לשירה מודרנית שעושה זאת. 

מעבר לעובדות המלמדות שסלים ג'ובראן אינו לבד, רציתי להוסיף הערה או שתיים על הפרובלמטיקה של השיר בנוסחו הנוכחי, מהפרספקטיבה היהודית-החילונית:

• מוזר שעם חופשי היושב בארצו מקפיד להמשיך ולשיר מפרספקטיבה גלותית. אנחנו כבר יושבים בציון, לא ? אם נביט מזרחה, הרי נביט לכיוון הלא-נכון. המבט צריך להיות מופנה עמוק פנימה. 
• התקוה שעוד לא אובדת, הרי כבר מומשה לה, ומה אפשר להגיד על אדם שממשיך לייחל אל מה שכבר מזמן קיבל ? אומנם יש במשפט "עוד לא אבדה תקוותנו" עוצמה רבה, אבל יש בו גם חרדה רבה. האם לא מוטב לחפש נוסח אחר, אופטימי יותר ?  דוגמא אפשרית היא ההמנון הפולני, הטומן בחובו את השאיפה רבת-השנים של הפולנים לעצמאות חרף כיבושים זרים חוזרים ונשנים, והפותח במילים רבות-העוצמה: פולין לא תאבד, כל עוד אנו חיים (תרגום חופשי). 

מה שמביא אותנו למסקנה ההכרחית שלא כדאי לפסול על הסף את הביקורת המרומזת בשתיקתו של סלים ג'ובראן. אולי כדאי אפילו להקשיב לה, ולהציע נוסח חדש, אליו יוכל להצטרף גם הוא בשירה רמה ובשמחה. 

ואם כבר מדברים על נוסח חדש, אז למה שגם אני לא אציע אחד ? נוסח אלטרנטיבי במילותיו אך השומר על הלחן המקורי וכך מקנה מחד את האפשרות של כל אדם היושב בישראל לשיר את מילותיו בהזדהות, ומאידך משמר המשכיות. 

לפני שאתם עוברים אל הנוסח האלטרנטיבי( בהנחה שאתם עדיין עמדי), אזכיר רק שהשיר המקורי מחייב אילוצים רבים בהגיית המילים כדי להתאים ללחן, והוא מושר, פחות או יותר כך (בתרגום להגייה ללא תוים):

כו-אול עוד בל-בב פני-מה

נ-פש יהו-די הו-מי-יה

ולפ-א-תי מיז-רח קאדי-מה 

ע-ין לצי-יון צואו-פי-יה

עוד לא א-ב-דה תיק-ווא-תא-נו

התיק-וה ב-ת שנות אלפא-יים 

לי-יות עם חופ-שי ב-א-ארצנו 

א-רץ צי-יון וירו-ש-לא-ים.  

(וחוזר:

לי-הי-יות עם חופ-שי ב-א-א-ארצ-נו 

א-רץ צי-יון וירו-ש-ל-ים.  )

וכתוצאה, גם הנוסח האלטרנטיבי יושר עם התאמות קלות, ואני אותיר לקורא האמיץ המנסה לבחור את דרכו בשירת הטקסט שלהלן: 

כל עוד בלבב פנימה
נפש חיינו הומיה,
ועינינו קדימה
לעתידנו צופיה -  

עוד לא אבדה תקוותנו,
התקוה לשינוי עולם,
לרוות אושר בארצנו
ארץ קדושה אהובה. 

גם אם אתם חושבים שהנוסח האלטרנטיבי המוצע כאן הוא מגוחך, תודו שהרעיון הבסיסי אותו זעק כבוד השופט ג'ובראן בשתיקתו - הימנון לאומי שמסייע בליכוד היושבים בארץ לכדי עם אחד, ולא מפריד ביניהם ומלבה שנאות, הוא לא רעיון רע כל-כך.

סמלים לאומיים נועדו לסייע בגיבושו של לאום. האם לא הגיעה השעה שהלאום הישראלי יעלה ויבוא קדימה ?