ShadyOne's Escaped Poetry

(this photo of Yukio Mishima is in the public's domain ) He will grow up  He shall become a famous writer and artist choosing his life and his death. And yet  I feel regret.  despite all his life's fruits  was the potential really met? 

חבורת אנשים אומללים על צרת הרבים מייללים פתרונות לא מועילים זה אל זה מגלגלים ואתה עומד ניבט ראשך כמו נחבט מול האמת אתה נוכח מכאן לא תבוא רפואתך אתה מוכרח להמשיך ולחפש ולא להתייאש לקוות להינצל מזאת האש ולדעת שאולי ואולי זה לא אבל זה לא בגללך זה הכל רק בגללו וזה מה יש צריך כבר להבין לא הכל לפי רצונך האם אתה נוכח? לא. מכאן כבר לא תברח. התובנה הזו נוצרת והתודעה כך מתנערת זו האמת ואין בלתה שנה חדשה הגיעה ואיתה - אתה. 

אמר הצפרדע אני יודע אני יודע אמר הצפרדע זעק הדרדר הוא אמר הוא אמר זעק הדרדר והאבן כמו אחיותיה רקדה וזימרה רקדה וזימרה ורק האדם דבר לא ראה. דבר לא ראה. 

לא רק נזלת גם צרות אחרות מצדיקות מין שירה בכיינית שכזאת. מוקדם בבוקר (הכל יחסי) משהו נשמט באמבט בסך הכל כפיפה אגבית אבל מעל ומעבר ליכולתי הגבית. צליפה כמו דקירה או מכה ממוקדת באמצע הגב התחתון קריסה זעקה חלושה, ממורמרת ושוב חוזר הפזמון של הגב התפוס כואב ודואב ואני מסתובב כפוף וגיבן רוטן, מתלונן כה זקן כה זקן צהרים באות הולך על הצד חצי מעודד מרגע של שקט בלי כאב מאחור ואז כמו סכין הוא מכה בגאון ושוב חוזר הפזמון כואב ודואב ואני מסתובב כפוף וגיבן רוטן, מתלונן כה זקן כה זקן בא הערב אפילו הגרב לרדת סירב והכל כה קשה אני לא יושב הכאב לי אדון ושוב חוזר הפזמון כואב ודואב ואני מסתובב כפוף וגיבן רוטן, מתלונן כה זקן כה זקן הליל מגיע ואיתו החשש האם תימצא התנוחה שתביא מנוחה? אם כן, את הכאב היא תרגיע ולך תעניק רגע של שקט בתוך ים הכאב אם לא, כל הלילה, עד השחר יפציע אסתובב כסביבון ואפזם הפזמון כואב ודואב ואני מסתובב כפוף וגיבן רוטן, מתלונן כה זקן כה זקן

קראתי ב"בהארץ" משהו שסייד קשוע כתב מניו-יורק. וחשבתי לי מחשבות. ולמרות שבעיתון "הארץ" לא אוהבים את זה , הטרנספר הזוחל של ביבי מצליח. בלי שאף, אחד מרגיש השטחים מתרוקנים מיושביהם, עזה מתרוקנת מיושביה, וגם ערביי ישראל, אחד אחרי השני, מחפשים מקום אחר, שבו יש להם עתיד. והיהודים? בלבם פנימה הם חושדים במה שקורה כאן. חושדים ומקווים כיצד יקרה שבספרי ההיסטוריה תתואר התקופה 1948-2048 כתקופת ההתנחלות המחודשת. עידן התקומה של מדינת ישראל. זו שיהיה לה מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה כמגינת המערב אל מול החליפות הערבית המתחדשת. בנימין נתניהו ייזכר על ידי נכדי-נכדינו כאב המייסד השני, אחרי דוד בן גוריון. אם תרצו, אין זו אגדה. והשאלה היחידה שצריך יהיה עוד לשאול - האם אחרי הקרבות בין האימפריה הערבית, של אותו עולם ערבי המתנער מימי-הביניים שלו, לבין העולם הנוצרי שקצת נס ליחו, לבין העולם הסיני שחשב שזה כבר אצלו בידיים, האם יישאר לה, למדינה שלנו, מקום וסיכוי? והאם גם אז כולם, אבל כולם, ישנאו אותנו?

לא אחת, עודי חושב על הנופלים, עולה ומהדהד בי שירה של פלישיה המנס , קאזאביאנקה ,  המוכר לרבים במילות הפתיחה "הנער עמד על הסיפון הבוער"  -  The boy stood on the burning deck Whence all but him had fled; The flame that lit the battle's wreck Shone round him o'er the dead. בתרגום חופשי לעברית, אומר הבית הראשון -  "הנער עמד על הסיפון הבוער משם כולם - מלבדו - כבר נמלטו ;  הלהבה אשר האירה את הספינה (שנטרפה בקרב) זהרה סביב לו ועל פני המתים. " תמונה לא קלה, שיש בה סוג של שקט שאחרי הסערה, אך לא מהסוג הנעים. יש ויכוח ספרותי שאני אינני מכיר הכרעה בו, עד כמה מתאר השיר הזה אירועים אשר קרו במציאות. הגורסים בכך שמדובר בסיפור אמיתי, מסבירים שמדובר בתיאור לירי של התרחשות במלחמות הנפוליאוניות, בקרב על מפרץ אבו-קיר. מפקדה של אחת האוניות הצרפתיות, לוק-ג'וליאן-ג'וזף קאזאביאנקה נפגע פגיעה אנושה, ובנו ג'יוקאנטה, צוער בן 12 שנים, ניצב על הסיפון בעמדה עליה הופקד בהוראת אביו, וסירב להתפנות כל עוד לא יקבל הוראה אחרת מהאב. האב הג...

שירה של עלמה זוהר , שיר אהבה אינדיאני הוא עוד אחד מאותם מעוררי-השראה אהובים עליי, אם בנוסח הזה, או בנוסח המחוספס יותר בהופעה חיה המילים  תופשות אותי, ומה שלא יהיה באותו רגע, ההשראה מתגלגלת, ו... לרגע זה נשמע לי כל כך אפשרי... פשוט להמריא...