מחשבות בעקבות מפגש יזמי שכזה

"הייתי רוצה להקים אתר של שירה!
לא סתם שירה!
אתר של שירה בעברית!"
"סליחה?" שאלתי, עדיין שקוע בשרעפים בעקבות ריבוי סימני הקריאה.
"אני רוצה להקים את אתר השירה הטוב ביותר!". הסביר לי בן שיחי.
(אמרתי לך. לא היית צריך להיפגש איתו. ציינה המחצית הנשית שבתוכי)

שאלתי אותו "ניסית למצוא אתר שירה מקורית בעברית?"
הוא השיב בחיוב.
הוא ניסה.
הוא חיפש.
"זה לא שאין בכלל... אבל..."
בקיצור, הוא לא מצא את מבוקשו.

עכשיו, כמו כל יזם אינטרנט טוב, הוא מבקש למלא את החסר.
ולכן הוא נפגש איתי.
מישהו המליץ לו עליי,
מתוך כל האפשרויות
בתור פלוני העוסק בכתיבה באינטרנט
ואפילו חוטא בשירה עברית
שמה במרשתת
מעת לעת.

"ומה עם פרנסה?" שאלתי.
(מחציתי הנשית הביטה בי בשלווה אדנותית אך לא חסרת שביעות-רצון.
משהו מהטפותיה האינסופיות בשנים האחרונות בכל זאת נקלט, כנראה)
"מה!?" הביט בי בתשובה, עיניו החולמות והוזות וכלל אינן רואות את פרצופי ומבעו הספקן.
אולי מוטב כך.

רגע לאחר מכן, כשעיכל את השאלה, הסביר לי שאומנם,
נכון, הטרנד איננו מבטיח,
אבל הרי זה תמיד כך בישראל.
"אתה זוכר את הביצות?" שאל,
וניכר היה שהוא כבר מפנטז.
על עוד דונם.
ועל עוד עז.

ובלילה, עודי מנסה להדחיק מזכרוני את עיניו הלוהטות
המבקשות לקדוח את חזונן
עמוק אל תוך תודעתי,
חשבתי במקום זאת על נפילתה של תעשיית הטקסטיל הישראלית
ועל שובם של התנים
ועל הביצות
(אלה שעכשיו קוראים להן שלוליות)

צילום משלולית החורף 'בירכת עטא' ביער חדרה - 2015 

וחשבתי על מה שראיתי לא מזמן
באחת המושבות הראשונות

באותה ביצה שחזרה והתמלאה 

הודות לגשמי-החורף האחרונים 

על הדרך בה הצמחים התעוררו לחיים 

על מעופן של להקות המגלנים והאנפות 

ולא הצלחתי להשתחרר

מהקול הפנימי הלוחש ושואל

בעצם, מה רע בביצה המקומית,

במה מועיל אתר אותנטי של שירה עברית?