כמו בקבוקים ריקים

בביתנו
יש לנו הרגל מוזר
של פינוי בקבוקי-המים המינרליים הריקים
ההולכים ומצטברים
רק אחת לכמה שבועות.
(כן, גם אנחנו חוששים מן הרע
שבמערכת המים 
שהמדינה היודעת-כל שלנו 

מתחזקת עבורנו).

כך גולש לו מיכל האיסוף של הבקבוקים שבמטבח
על גדותיו.
כך נוצרת לה אסופת שקיות-אשפה כתומות,
מלאות עד גדותיהן בבקבוקים כחולים ריקים.
כך נוצרת לה החובה ממנה אני מתחמק,
את הבקבוקים לסלק.

לכן למדתי לשנוא את כחול בקבוקי המים-המינרליים הריקים.
לא אני אשם בכך.
זוהי הרשות,
שיקול-דעתה בביצוע משימתה
אינו שונה מזה של אחרים,
בזמנים האחרים,
שאפשר להם -
לבנות הרים
(של גולגלות)
להעביר עמים
(אל המנוחות)
ולעשות נסים
(שבסופם רק דם, כאב ודמעות).

כאשר מגיע זמן הפינוי, אני הולך אל איזור הריכוז של הבקבוקים
סוקר אותם במבטי
ומתחיל לשאת אותם אל המכונית.
משם הם יגיעו אל המיכל.
ומשם - אל מפעל המיחזור.
בקבוקים ריקים לדעתי,
הם חומר מצויין למיחזור.
כך כנראה חשבו ההם
על אחיהם, בני-האדם,
אז,
בתקופה ההיא.