what shall we do without the vision of an end ?

Humans need clear borders,
or so it is known since the dawn of time.
Without them,
they take liberties
which make them fit for crime.

But a limited human ?
look at them.
They are quite benign.

Take the end
from the human's outlook
and you have made him into
an empty book.

Put an end in front,
and you will see him toil
with zeal
with lust
for he knows -
he must.

We start living,
when we realize we will die,
tells philosophy.
And she does not lie.

But why is it that death does not suffice  ?
that in addition to that personal annihiliation,
humans add group tragedies, the fruit of their imagination ?

I think that the answer is clear, simple and sad -
deep in our heart, we all know that our civilization is already dead.

But why,
Instead of striving
to give life to a new alternative from the ash
we are thriving
on the images of our presumed fall and crash ?

Is it that we have no faith in our abilities ?
Is it that we fear of a worse alternative ?
or maybe, can it be, that we just have had enough
of the project and we wish to call its bluff ?

One way or another,
it is quite clear,
that following 2012's failure
to be the last
another Armageddon is soon to be conjured.
Why ?
We are human,
and so we must.




All rights reserved to Cha Plan Sha 

ages

It has been ages
since the last time.

So M-U-C-H
t-
i-
m-
e
Has Passed
that I no longer really remember.

How does it feel ?
Is it R-E-A-L-L-Y Real ?
Sometimes, obsessing about it, is such an ordeal
that I just wish there was some kind of a pill
to make this infinite need sum up into some form of nil.

But some parts of ourselves are not that easy to kill.

Once more, my soul's refusal to kneel
before Mundanity's grill
makes my spine chill,
for I - no other - shall pay the resulted bill.

But as the sight of that other path,
overflowed by the bulk
blocks my throat
with a metaphorical chunk
I seem to have no other choice
but to debunk
to rejoice
and to find my own voice.


It has been ages
since the last time.
But the next time will be different.




All rights reserved to Cha Plan Sha 

here comes black friday

Black Friday is here.
Shop, shop and shop again,
is all THEY wish we did.

Like the rhythm of a heart,
the shopping drums beat,
come! shop fain!
but it is another's gain.

The beat, these shopping days make,
is not delighting one's heart,
but light poor peoples' ache.
It isn't meant to dance the likes
of you or me,
but others -
those select few,
who will remain
after this spree of shops -
so rich, rich, rich
while we scratch
the shopping itch.

So, why don't all of us ?
yes -
you and me -
stand tall, stand smart,
and unite behind this coming BND ?

הרחמים כבר מעופפים ?

עת שמעתי לראשונה על מותו בטרם עת של רמטכ"ל החמאס, לא גאה לבי בעצב.
למען האמת, להיפך.
מותו של אדם שפקד בקור-רוח על ירי טיל נגד-טנקים על אוטובוס תלמידים
איננו יכול להיות דבר רע לגמרי. העולם הוא מקום טוב יותר
בלי אנשים המסוגלים להורות כך.

אך רגע אחרי המחשבה השמחה הראשונה הזו,
עלתה הידיעה המרה שפרידות אלימות שכאלה מן העולם
לעולם אינן בודדות.
נזכרתי בדבריו של רמטכ"ל מלחמת השחרור של השפה העברית,
ב"עכשיו ובימים האחרים",
על רחמי האל הנעדרים.

האם זה מוגזם לצפות שכל בני-האדם,
כאן ושם,
יחמלו על ילדי-הגן,
שם וכאן,
עכשיו ?

הרחמים בוודאי כבר מעופפים בדרומה של הארץ,
בציפיה עזה לשוך הקרבות.

my internet connection suddenly died

my internet connection suddenly died 
When your connection dies
no virtual friend shall hear your cries.
No lol, smile or google search
shall bring upon a link to earth.

The virtual surfer's loneliness
has no limits and no bounds.
One moment you were within humanity's online wave,
the other, once again, you are an outcast, like a knave,
or worse, as if thrown to your grave.

No longer a part of the race's gestalt
one's digital being brought to a halt.
Every man is once again a lonely island,
when the ocean of communications is split,
and the darkness of past ages covers everywhere that used to be lit.


All rights reserved to Cha Plan Sha 

a tribute to the U.S presidency campaign

Obama fights Romney 

Romney fights Obama 

shall we rhyme it with mama

or with the Dalai Lama ? 

Not just a candidate's name, 

despite the derived fame. 

Each holds so much more - 

Lets start with the runner up: 

Romney was the name of an old english man of war ? 

it serves as the name of 

a place, 

a type of sheep 

and a geological formation ?

But lets not talk on 

that candidate's name 

any more 

for we have another name 

upon which to bore:

Obama might not suggest as much interpretations

but still, the president's name also serves 

a city in japan 

and an island's highest peak 

(truthfully, in his honor as president it was renamed 

but it was surely done to spare that peak 

from its marshier fame).

Happily the president's nickname 

adds a few more lines to this silly game

as the poet's toil 

unfolds a new type of soil 

Romney fights Obama 

Obama fights Romney 

the sand clock empties soon 

who will win the public's boon? 

Our chains exist only in our minds

XKCD, the great webcomic, suggests another original way to revolutionize our life, and end our current way of life, Forever - 

(XKCD licensed this 

under a 

Creative Commons 

Attribution-NonCommercial 2.5 

License). 

Personally, this comic-strip reminds me of Tori Amos' great song, "Crucify" (lyrics):

to end or not to end ?

To end or not to end ?

to end,
to blend ?
is there a difference,
right there,
at the end ?

to end,
to bend ?
is there a difference,
if there is no cure, one's memory
to mend ?

to end,
to rend ?
is there a difference,
too damn busy, yourself
to fend ?

what won't humanity do,
to avoid thinking of it's end ?
we vend, we wend, we send,
sometimes, we cast our destiny in sand,
and our personality we yend,
but after all is done or said,
what are you doing with your time,
except for death to pend ?



All rights reserved to Cha Plan Sha 

מה חדש בפייסבוק ?

בעקבות אחד מהמשוררים החביבים עליי, חשבתי שהרעש סביב ההנפקה של פייסבוק הוא הזדמנות נהדרת להזכיר עובדה בסיסית בנוגע לפייסבוק, שחשוב לזכור למרות כל ההתלהבות מהרשת החברתית הגדולה בעולם, שבגודלה כבר היום מתחרה עם המדינות הגדולות בעולם (במדידת מספר האנשים הנכנסים אליה בחודש... המדד של כמה אנשים פעילים בה בכל רגע נתון הוא שאלה שעד כמה שהצלחתי לברר, היא קשה הרבה יותר למענה, וכנראה שלא במקרה...)


רוב האנשים שאני מכיר נכנסים לפייסבוק כדי לבדוק "מה חדש". אומנם לא כולם מכורים לרשת-החברתית (התמכרות לפייסבוק מוכרת כיום כבעיה אמיתית. יש דרכים למדוד את רמת ההתמכרות, מאמרים על משמעויותיה, תהיות בנוגע לשורשיה האמיתיים, דרכים להתמודד איתה והיא כמובן ניתנת למיקום במסגרת ההתמכרות הכוללת לאינטרנט, תופעה מורכבת בפני עצמה), אבל נראה כי כולם מחוברים לזווית-ההתבוננות הזו כשהם בוחנים את החיים הוירטואליים שברשת-החברתית.

כתוצאה, בכל פעם כשמישהו סביבי מזכיר את פייסבוק, גם אם אני נענה בהתלהבות, בו בזמן אני גם נזכר באותו ציטוט נושן מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג -

" 'מה חדש?' היא שאלה נצחית מעניינת ומרחיבת-אופקים, 

אך אם רק היא הנשאלת, 

התוצאה היא מצעד אין-סופי של פרטי יום-יום ואופנה, 

שהם סחופת המחר". 

(הציטוט מתרגומו המופתי של יהודה רגבים ז"ל, בהוצאת זמורה ביתן מודן, 1978)

Armageddon by a neutron

It wasn't a comet
neither a star
just a neutron
flying afar.

The nuclei before him
knew not its ahead
and before anyone understood
we were all dead.

No longer particle or wave,
without matter to adhere or enslave,
a strange state of being -
without any must -
Free -
at last.



All rights reserved to Cha Plan Sha 

History's Hold

Out of Egypt
we went

after debate
and the desert was great !

Then the promise was made
and we came to a Land
which we took by our hand
with Fire and Swords
and our own people's might
making the land into our's by right.

Out we were thrown
but then we returned
then from our hands
the country was riven
and away we were driven.

Now, once more
we are back at our shore
but yesterday's sorrow
shadows tomorrow.

Old habits die hard
and fears cast a mold
will we ever set free
from history's hold ?





All rights reserved to Cha Plan Sha 

thee and a summer's day

XKCD, the great webcomic, Romantically and hilariously compares a loved one and a summer's day  -

(XKCD licensed this 

under 

a 

Creative Commons 

Attribution-NonCommercial 2.5 

License). 

Although it was funny, I still prefer the original comparison:
Shall I compare thee to a summer's day?
Thou art more lovely and more temperate;
Rough winds do shake the darling buds of May,
And summer's lease hath all too short a date;
Sometime too hot the eye of heaven shines,
And often is his gold complexion dimm'd;
And every fair from fair sometime declines,
By chance or nature's changing course untrimm'd;
But thy eternal summer shall not fade,
Nor lose possession of that fair thou ow'st;
Nor shall Death brag thou wander'st in his shade,
When in eternal lines to time thou grow'st:
So long as men can breathe or eyes can see,
So long lives this, and this gives life to thee.

(quoted from the Wikipdia article of Shakespeare's 18th Sonnet)

התקווה אלטרנטיבי

התקוה, שבה השבוע לכותרות, כאשר שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, לא שר את ההמנון ועורר את חמתם של חברי הפרלמנט שלנו מצדה הימני של המפה הפוליטית. למקרה שאתם לא זוכרים את המילים, אני מצרף אותן כאן:

כֹּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה, עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

(הנוסח המצוטט - מאתר הכנסת)

אנשים רציניים ממני יצאו להגנתו של הערבוש הסרבן שסירב לשיר את המנוננו (אם כבר אני עושה שימוש במילים מפורשות, כדאי להציץ גם בערך האינציקלופדי הבא באותו הקשר של המונח המביך הזה), ובכל זאת חשבתי שכדאי להזכיר כמה עובדות - 

• הרצל לא רצה ב"התקווה" כהמנון התנועה הציונית. אבל השיר הושר על ידי תומכי ציון בסוף הקונגרס הציוני השישי (כמחאה על הדיונים בתוכנית המכונה "תוכנית אוגנדה" שעלתה אז על שולחן התנועה), ומאז זכה בדומיננטיות שהביאה אותו עד הלום. בהתחשב בשלב המאוחר שבו עוגן השיר בחקיקה הישראלית כהמנון (רק ב-2004 נקבע השיר בחוק הדגל והסמל כהמנון מדינת ישראל), קשה שלא להתרשם מכך שגם לאבות המייסדים האחרים היו הרהורי כפירה. 
• מקור הלחן המוסיקלי של השיר מורכב. הסברה המקובלת ביותר היא כי שורשיו יונקים מניגון רומני/מולדבי ששמות שונים לו, אשר שורשיו שלו יונקים מיצירה מוסיקלית איטלקית המכונה לה-מנטובנה. 
• לא רק ערבים ושמאלנים, אלא גם יהודים דתיים לא מתים על "התקוה". כנראה שהם לא מרגישים טוב עם העדר התייחסות לצור ישראל ולסוגיות שבאמונה ובקדושה. 
• השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי הוצע לא אחת כחלופה שכלל אזרחי ישראל ישמחו לשיר אותה. אפשר לקרוא את המילים היפות כאן ולשמעו בנוסח מלבב של אריק לביא כאן. 
• מתחרה אחר שהפסיד ל"התקווה" הוא "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, שירה של תנועת העבודה הישראלית. אפשר לקרוא את המילים היפות כאן ולשמעו בנוסח ישן נושן כאן. 
• שירים איכותיים לא מעטים מתכתבים עם התקווה. "תקוה", שיר מצויין של סאבלימינל והצל, הוא הדוגמא הכי טובה שאני מכיר לשירה מודרנית שעושה זאת. 

מעבר לעובדות המלמדות שסלים ג'ובראן אינו לבד, רציתי להוסיף הערה או שתיים על הפרובלמטיקה של השיר בנוסחו הנוכחי, מהפרספקטיבה היהודית-החילונית:

• מוזר שעם חופשי היושב בארצו מקפיד להמשיך ולשיר מפרספקטיבה גלותית. אנחנו כבר יושבים בציון, לא ? אם נביט מזרחה, הרי נביט לכיוון הלא-נכון. המבט צריך להיות מופנה עמוק פנימה. 
• התקוה שעוד לא אובדת, הרי כבר מומשה לה, ומה אפשר להגיד על אדם שממשיך לייחל אל מה שכבר מזמן קיבל ? אומנם יש במשפט "עוד לא אבדה תקוותנו" עוצמה רבה, אבל יש בו גם חרדה רבה. האם לא מוטב לחפש נוסח אחר, אופטימי יותר ?  דוגמא אפשרית היא ההמנון הפולני, הטומן בחובו את השאיפה רבת-השנים של הפולנים לעצמאות חרף כיבושים זרים חוזרים ונשנים, והפותח במילים רבות-העוצמה: פולין לא תאבד, כל עוד אנו חיים (תרגום חופשי). 

מה שמביא אותנו למסקנה ההכרחית שלא כדאי לפסול על הסף את הביקורת המרומזת בשתיקתו של סלים ג'ובראן. אולי כדאי אפילו להקשיב לה, ולהציע נוסח חדש, אליו יוכל להצטרף גם הוא בשירה רמה ובשמחה. 

ואם כבר מדברים על נוסח חדש, אז למה שגם אני לא אציע אחד ? נוסח אלטרנטיבי במילותיו אך השומר על הלחן המקורי וכך מקנה מחד את האפשרות של כל אדם היושב בישראל לשיר את מילותיו בהזדהות, ומאידך משמר המשכיות. 

לפני שאתם עוברים אל הנוסח האלטרנטיבי( בהנחה שאתם עדיין עמדי), אזכיר רק שהשיר המקורי מחייב אילוצים רבים בהגיית המילים כדי להתאים ללחן, והוא מושר, פחות או יותר כך (בתרגום להגייה ללא תוים):

כו-אול עוד בל-בב פני-מה

נ-פש יהו-די הו-מי-יה

ולפ-א-תי מיז-רח קאדי-מה 

ע-ין לצי-יון צואו-פי-יה

עוד לא א-ב-דה תיק-ווא-תא-נו

התיק-וה ב-ת שנות אלפא-יים 

לי-יות עם חופ-שי ב-א-ארצנו 

א-רץ צי-יון וירו-ש-לא-ים.  

(וחוזר:

לי-הי-יות עם חופ-שי ב-א-א-ארצ-נו 

א-רץ צי-יון וירו-ש-ל-ים.  )

וכתוצאה, גם הנוסח האלטרנטיבי יושר עם התאמות קלות, ואני אותיר לקורא האמיץ המנסה לבחור את דרכו בשירת הטקסט שלהלן: 

כל עוד בלבב פנימה
נפש חיינו הומיה,
ועינינו קדימה
לעתידנו צופיה -  

עוד לא אבדה תקוותנו,
התקוה לשינוי עולם,
לרוות אושר בארצנו
ארץ קדושה אהובה. 

גם אם אתם חושבים שהנוסח האלטרנטיבי המוצע כאן הוא מגוחך, תודו שהרעיון הבסיסי אותו זעק כבוד השופט ג'ובראן בשתיקתו - הימנון לאומי שמסייע בליכוד היושבים בארץ לכדי עם אחד, ולא מפריד ביניהם ומלבה שנאות, הוא לא רעיון רע כל-כך.

סמלים לאומיים נועדו לסייע בגיבושו של לאום. האם לא הגיעה השעה שהלאום הישראלי יעלה ויבוא קדימה ? 

המציאות בשבילי היא כמו אגזוז של אוטובוס. כל הזמן בפנים שלי

השחקנית והזמרת אפרת בן צור  בראיון מעניין עם איילת שני שיותר משהוא ראיון, הוא סיפור רב-רבדים על החיים. עצוב, מצחיק, מעניין ומאלף לקרוא שמי שנמצאת בתקופה של פריחה בקריירה שלה - כשחקנית וכזמרת, מסוגלת לומר משפט כמו:

"אני בתקופה שאני צריכה אנרגיות. משהו נסחט בי. אולי בגלל ההוצאה של האלבום. בפברואר יש לנו 17 הצגות של "יונה ונער" ויש לי שם תפקיד שאני אוהבת. אבל לשחק 17 פעמים בחודש? אני לא אוהבת. זה מדכא אותי כי זה מה שאני עושה. אז זה מה שאני הולכת לעשות? עוד כמה שנים? לנסוע במיניבוס לאשדוד ולירושלים ולעשות בדיוק את אותה הצגה? למה? ואם אני לא אעשה את זה, מה אני אעשה?"

ויש שם עוד הרבה משפטים מעניינים ומעוררי-מחשבה, כמו המשפט שבכותרת הפוסט שמצוטט משם, וכמו אחרים. שווה קריאה.  

בין המחושים

בין מחושיו ומשושיו
הרהר לו החגב
הרהורים נוגים על המצב
הקשה והמורכב
שרק הלך והסתבך - כאילו מאליו.

no more corporations

As I was leafing through Google's materials regarding its new privacy policy, I was sadly thinking about the diminishing concept of privacy. With Facebook slowly sending its tentacles everywhere and communication companies eavesdropping shamelessly, it seems we must choose between modern life and privacy, and that the choice is being made for us.

There used to be times when privacy was a right.
But it is clear that sooner, this no longer shall be true.

No more.

Soon enough, keeping our data to ourselves shall be considered illegitimate.

And not too long afterwards, it will probably become a felony.

Is it possible that it might be better for our civilization to end at the end of 2012 ? That we start again, a lot less of us, but with a greater commitment to the sound principles of humanity ?

Maybe only one rule is required: a complete and utter prohibition on corporations ?

Yes, I know. People will tell you that corporations are a necessity of modern economy. Without them, the industrial revolution would have looked completely different. It would have been much slower.

Development, Technology, Progress -  would have been all very different a phenomena.

And I ask you: would it have been that bad ?

Imagine: a life without corporations.

I feel a lot better with this image, than with the image of life without privacy.

יוסף ויתקין, האיש שהצית להבות

לפני מאה שנה, היום, נפטר יוסף ויתקין. חשיבותו ההיסטורית העיקרית של האיש, מורה ואיש חינוך בולט בין אנשי העליה הראשונה לארץ ישראל, הוא במסמך אחד שיצא תחת ידיו: הקול הקורא שלו שנחשב לאחד הגורמים החשובים ביותר ביצירתו של גל ההגירה הבא של יהודים לארץ ישראל: העליה השניה, גל הגירה משמעותי מאוד בהיסטוריה של הציונות, שקשה להפריז בחשיבותו.

זו לשון הקול הקורא, (אותו אני מצטט מאתר בן-יהודה): 

"בשם עמנו וארצנו

קול קורא

אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון

אחים!
בה בעת שמטרתנו הציונית האמיתית ברורה פחות או יותר, והיא תחייתנו הלאומית והמדינית על אדמת ציון, הנה הדרכים המובילים אותנו אל מטרתנו עודן חתולות בערפל, תועים אנו בהן זה עשרים שנה ויותר. ובה במידה שהרבינו ללכת, שדימינו שמטרתנו (הציונית) עוד מעט ותושג, בה במידה הלכנו, בלי להרגיש את זה, הלוך והתרחק ממנה עד עוד מעט ואבדנו לנצח.....
הסיבות העיקריות להיותנו תועים, הנן: שאיפתנו לקפיצת-הדרך ואמונתנו היתירה בקירבת מטרתנו וקלוּת השגתה. אמונתנו זאת גרמה לנו שבנינו לנו מגדלים פורחים באויר, ובדמיוננו ראינו את עצמנו עפים ישר אל מטרתנו, כמעט בלי כל עמל וקרבן מצדנו. ושאיפתנו לקפיצת-הדרך גרמה גם היא, שעזבנו ובזינו לדרך הארוכה והקשה, שהיא אולי גם היותר בטוחה ונכונה וגם היותר קצרה, ותועים אנו עד עתה בדרכים הקצרו שבחרנו, חסרי סבלנות אמיתית, חסרי מרץ, נבוכים ונואשים מכל דיחוי ועיכוב ונסוגים אחור מכל מכשול וקרבן קטן.
למען צאת סוף-סוף מהמבוכה ולמען מצוא את הדרך הנכונה, עלינו לפקוח את עינינו לראות וגם להתבונן אל חוקי החיים ומלחמתם בכלל ואל חוקי חיי הלאומים בפרט. עלינו ללמוד ולחקור כיצד מגן אינדיבידואום על חייו וקיומו וכיצד עושׂה זה עַם שלם. הסתכלותנו זאת תראה לנו את הדרךְ בה נלךְ ואת המעשה אשר נעשה.
אחים! מלחמת-החיים האישית, זו המלחמה הקשה והנוראה שראשיתה העריסה וסופה הקבר, זו המלחמה המלאה אכזריות מבהילה וקרבנות אין-סוף, ידועה לנו, צעירי ישראל, למדי.... מי מאתנו לא הולך מוכּה ופצוע מחִציה? כולנו יודעים היטב את מצבו החלשׁ {של הפרט} וערכו במלחמה זו. כולנו יודעים כמה עמל ומרץ צריך הוא לתת, כמה כוח ודם צריך להקריב, בחפצו גם הוא להשיג לו איזו עמדה על שדה-קטל זה – החיים. כולנו יודעים גם כן מהנסיון עד כמה יוכל החלש והנרדף והנדכא לקוות להינצל, להתרומם ולהתחזק גם אם הוא יאמר להישען על התקיפים לוחציו....ואין בכלל אלא מה שבפרט: מלחמה תמידית נוראה, גלויה ונסתרה, שוררת גם בין הלאומים, וגם פה החסד והצדק לבד המה מכלי-הזין היותר קהים ואי-מצליחים. ואוי לעם הבוטח אך בם! גם במלחמה זו רק כוח, מרץ, סבלנות אין-קצה ומסירות-נפש – המה, רק המה, יכולים להנחיל סוף-סוף את הנצחון.
התבוננו נא, אחים, וראו! כמה כסף ועמל יקריב כל אחד מהעמים האדירים החיים אתנו כיום, כמה דם ודמעות ישפוך בעד נצחון לאומי קטן בערך, בעד שוק לתעשייתו או בעד חלק ממנו, בעד איזו מושבה רחוקה, שלפעמים לא יוכלו בניו להתישב בה לעולם. התבוננו עוד וראו, כמה מקריבים העמים המשועבדים רק שעבוד מדיני, עמים אשר ארצם עודנה תחת רגליהם ושפתם הלאומית עודנה בפיהם, כמה מקריבים המה על מזבח חירותם המדינית וחופש התפתחותם הלאומית! הנה רק נסיון להשתחרר, וכפריהם עולים בלהב השמימה, עריהם נהרסות בסערות מלחמה ובנקמת אויב, גיבוריהם נופלים על שדות-קטל, נהרגים על במות מַטבּח ונמקים בבתי-כלא. ויש אשר לא יצליחו בכל חירוף נפשם, והאויב יחוג את חג נצחונו על קברות גיבוריהם המנוצחים, אך גם אז היפול לב העמים האלה, היעזבו תקוָתם? לא ולא! עינינו כבר ראו עמים כאלה מחליפים כוח ומנסים שנית, שלישית, את כוחם, או הנצחון או המוות.... (גם אבותינו עשו כן כל עוד רגשות עם חי לא עממו בקרבם. גם עמי הבּלקנים, אשר ניצלו והשתחררו בעזרת אחיהם בני גזע ודת אחת וחסדם, היש מספר לקרבנות שהקריבו על מזבח חירותם מצדם הם?
ואנחנו, אחים, אנחנו אשר הכל, הכל חסר לנו: שהננו חסרי ארץ, חסרי שפה לאומית, שגם רגשות לאום חי כמעט שמתו בקרבנו, אנחנו, אשר לרגלינו לוע של הר שריפה, תהום בוערת, אנחנו שנואי התבל, הבנים החורגים לטבע, נגיע אל מטרתנו, שרחקה בגלל כל אלה פי אלף, אך על-ידי צירופי מניות, וארבעים פרוטות, על-ידי קיבולת מעשית ופוליטיקה וחסדי מלכים וחצרותיהם? אחים, היש חסד בפוליטיקה ורחמים במלחמת עמים הגלויה והנסתרה? התצלח הפוליטיקה הבלתי נתמכת במאות אלפים כידונים בעת הצורך?
אחים! הראו נא על נצחון שנקנה הן בחומר והן ברוח, הן מצד הכלל והן מצד הפרט בלי קרבנות מתאימים לערכו ולרום המטרה! אמנם, אחים, כוחותינו דלים והמטרה כל-כך נשגבה ממנו, אך בגלל זה עצמו אין לנו לחבק ידינו אף רגע, אם חפצים חיים אנו. בגלל זה עצמו צריכים אנו להתאמצות כל כוחותינו, להתמכר למטרתנו זו באהבה בלי מצרים, במסירות-נפש שלא תדע גבול ובסבלנות אין-קצה! חלילה לנו לרמות את עצמנו ואת העם, אשר בשמו נדגול לומר: קלה היא הדרך וקצרה. הרעיון הזה היה בעוכרינו, הוא הביא כבר חלק גדול ממנו לידי בגידה בדגל. עלינו להביט בלי מורךְ נִכחנו, אם גם ניוָכח שׁדרכנו קשׁה וארוכה עד מאד.  עלינו לבוא סוף-סוף לידי הכרה זו, שתהיה הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר, עלינו ללכת בה, בלי להביט אחורנית. עלינו להכיר סוף-סוף שאת אניותינו כבר שרפו, שמפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל! עלינו לשוות לנגד עינינו את הטראגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים, בעבירת האדם וזדון לבו ובסיבת מצבנו אי-הנורמלי. עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להילחם כנואשים, כדובים שכולים! כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות שנעצרו בגרוננו מאין יכולת להתפרץ החוצה מפחד אויב, צריכות להשתפך עתה בעבודה לאומית ענקית, אי-טבעית, להצלתנו ותחייתנו! עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים.

אמנם, לא בלבות רבים תחדור ההכרה הזו, ולא רבים, ואולי גם מעטים, יישארו במחננו לפיה, בפרט בזמן הראשון, אך הנפסיד בזה הרבה? העזרו לנו במלחמתנו הקשה אלו רבבות השכירים ששכרנו בארבעים פרוטה האיש? הלא רוח מצוייה נשׂאָם, וכלבוש החליפו דגלם!....אחים, עמנו שם לבו מעולם אל האיכות ולא אל הכמות, תורתנו גם היא מצווה לנו לשלוח מאת מחננו את כל אלה שיש לחשדם שחייהם הפרטיים יקרו להם מהעם כולו, את כל רכי-הלבב, אשר יוכלו בעת סכנה להשליך את דגלם ולברוח. נלך גם אנו בדרך זאת.
מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מכל לוחמיה לא כסף, כמו שנואלנו לחשׁוב עד עתה, אלא אהבה בלי מצָרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות רבה מאד. ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חיילי העם באמת. מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל מספר אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, ומצב משפחתם ירשוּם להסתדר במסדרה בעלת משמעות חזקה ולהתמכר לעבודת העם.
אך מה יעשו האנשים האלה, כיצד יעבדו את העם וילחמו מלחמתו?
על החיילים האלה להיחלק לאגודות לא גדולות בנות מאה וגם חמישים איש, לבוא ארצה ישראל ולעבד אדמתה ולהתישב סוף-סוף על הקרקע, כמעט בלי עזרה צדדית או בעזרה היותר קטנה שתושב בזמן היותר קטן, ולסדר את חייהם שיפרחו בחומר ורוח.
זה יהיה חובם וזאת תהי מטרתם, אשר ישיגוה רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות: מלחמות עם זולתם ועם עצמם, מלחמות עם הטבע ועם האנשים, עם עם-הארץ, עם סדרי הממשלה, עם המחסור המחלות והרעב, והיותר נוראה תהי מלחמתם עם הסביבה הנרקבה, חניכת הפילנטרופיה. והמלחמה צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים. עליהם יהיה לעמוד בנסיון גם ביום היותר נורא לבלי הסתבך ברשת הפילנתרופיה, היונקת ומוצצת נשמתו של האדם כעלוקה זו היונקת את דמו.
גיחוך יופיע על שפת קוראים רבים בקראם את הדברים האחרונים האלה. כיצד, עוד פעם הסתה ל"קליין קולוניזציה"?... רוצים לייסד עוד איזו מושבה גוֹוַעת, איזה מקור חדש לשנוֹררוּת, וכי לזה באו כל הפראזות המפוצצות האלו? וכי לזה קראו עבודה, מלחמה? הישוב הקטן פשט את הרגל, עשרים שנות נסיון הראו לנו שאי-אפשר לפי התנאים הנוכחיים לעשות דבר-מה בארץ ישראל.
אודות פשיטת הרגל של הישוב הקטן שומעים אנו מכל עברים, ועוד יותר – בארץ ישראל עצמה.
אך האזינו, אחים ושמעו! אין אנו רוצים ליסד מושבה למען הוסיף עוד מושבבה בארץ ישראל ולא על יסודות ההונאה ותקווֹת נפרזות. לא ולא! רוצים אנו שתיוָסדנה מושבות חדשות, אשר תהרוסנה את כל ההשקפות המוטעות של העם בכלל ושל יושבי הארץ עצמה על הישוב הנוכחי ועל אפשרות ההתישבות בארץ לפי התנאים הנוכחיים. רוצים אנו שהמושבות האלה תיוָסדנה לא על-ידי איש פרטי ולא על-ידי ציבור, זולתי על-ידי המתישׁבים עצמם. רוצים אנו שׁהמושׁבות האלה תַראינה לנו שׁלא הצלחנו עד עתה בישוב אך מפני שלא עשינו בו מאומה, לא עשינו מאומה בתור עם אובד וטובע החָפץ לרכוש לו את ארצו, להציל חייו! עליהם להילחם במעשה עם היאוש שבמחננו, עם הנסיגה לאחור והבגידה בדגל.
אומרים לנו בשם הנסיון שהישוב לא יוכל להצליח בארץ אם לא ישוּנוּ התנאים תכלית שינוי, הה! אל יעז איש לדבר בשם הנסיון! מה ניסינו לעשות להתקרב למטרתנו, איזה קרבן הקרבנו על מזבחה? הנחשוב את הכסף הפילנתרופי לכספנו, ואת האומללים, שהשחית בנפש ורוח, לחלוצינו? ההקרבנו על מזבח שאיפתנו חלק האלף מזה שמקריב עם אחר לא להציל חייו, אלא להשיג לו איזה שוק לתעשייתו? ההקרבנו אנו בעשרות השנים האחרונות על מזבח ארצנו חלק האלף מזה שהקרבנו בעצמנו בזמן הזה על מזבחות זרים?....
מה עשינו בתור עם להצלתנו, מה עשינו אנו אשר התאספנו סביב דגל ציון? דיברנו, ובפרט בזמן האחרון, בשבעים לשון; הרימונו אבק עד לשמים, עיוַרנו את עינינו ואת עיני עם הארץ; זכינו כבר לקריאה הידועה "הנה עם עלה ממצרים ויכס את עין הארץ", זכינו גם לברכות בלעם, שלא הביאו לנו ברכה, וממקומנו הן לא מַשנו!.....
אמנם התאספנו לאספות מרעישות, נאמנו נאומים נלהבים, נדבנו ברגעי ההתלהבות גם מספר פרוטות, אך הבזה ייגָאל עם? את החלוצים הראשונים, שבגורלם נפל כל קשי ההתחלה, עזבנו לנפשם ביום נסיונם המר, ותבוא הפילנתרופיה ותרעילם בזהבה, ותעש את חלוצי הישוב ובוניו באמת לשונאיו ומחריביו. אחריהם היו באים לארץ עוד צעירים בודדים, מזוינים באהבה רבה לארץ ובחפץ כביר לדבר מעט ולעשות הרבה. אך המה אבדו לנו ולארץ, ובאשׁמתנו! אנחנו לא סידרנום, לא עודדנום, ולא נתַנו להם תוכן ומטרה ברורה ומסוימה. להיפך, בשם חיבת ציון וציוניות ריפינו את ידיהם, קיצצנו את כנפיהם ונעזבם לנפשם בהכירנו אותם למיותרים, ויורעלו גם המה מהסביבה המורעלה ויפלו!... רובם שבו כלעומת שבאו, רק יותר אומללים, והנשארים נספחו אל הסביבה הנרקבה ויתבוללו בתוכה. נסעו פה ושם גם נושכי נשך, פושטי רגל, שהתלהבו מחשבונות הכנסות הכרמים הידועים, ולהם שמחנו......
ואת עבודה כזו חשבנו וחושבים אנו לעבודה עממית מתאימה לגודל המטרה, ובתמימות שׁל ילד או שׁל זקן מתיַלד האמַנו כי מתקרבים אנו אל מטרתנו! ועתה בהיפקח עינינו לראות עד כמה רחוקה המטרה ועד כמה לא השגנו מאומה, הננו מאשימים את הארץ ותנאיה המיוחדים. אחים! נודה גלוי שלא עשינו מאומה, ולכן גם לא השגנו מאומה!
ועתה אין מקום ליאוש אלא לעבודה. עלינו אך עתה להתחיל לעשות תיכף בלי כל דיחוי ועיכוב, כי עוד מעט והארץ תפול בידי אלה שלא נוציאה מידיהם לעולם. מסילות הברזל הנבנות בה, המטעים השונים המתפתחים בשנים האחרונות משכו אחריה את עיני העמים החזקים ממנו הרבה, ועוד מעט ופתיל-תקוָתנו האחד ייקרע! עלינו למהר לתת גאולה לארץ ולהושיבה באחינו, ושני הדברים האלה יכולים להתפתח אך אחרי שינוי השקפת כל העם על הישוב בארץ, ואת השינוי הזה צריכות להביא האגודות האלה בהשגת מטרתן.
עם עני ודל אנחנו, עם נדכא וחלש, אך הן יש לנו אוצרות לאומיים אשר יוכלו לבוא לעזרתנו, לוּ היינו אנו, המדברים בשם ציון, מסורים לה בזו מסירות-הנפש של עם חי הלוחם על קיומו! יש לנו אלפי צעירים ואולי גם רבבות המקריבים את נפשם ושופכים את דמם על מזבחות זרים, להוָתנו, גם המה היו אתנו לוּ הבינונו אנו בעצמנו מה עבודה עממית דורשת, לו הבינונו אנו ששאיפה לאומית לא תבוא על תנאי, כי שאיפה כזו לא תדע מעצורים ומכשולים, שברבות המכשולים יתאמצו וירבו גם הכוחות והיא תוסיף ללכת בדרכה. יש לנו חברות כ"יק"א", "בני ברית", "אגודת אחים" וכדומה, המונות באוצרותיהן מיליונים רבים. האם עשינו איזה דבר למשכן אלינו? תקנה יק"א (קרי: הבארון, כי יק"א לעת עתה לא עשתה עוד מאומה בארץ, וההשחתה הנוראה של האיכרים גרמה לזה שרחקה עתה מעבודה בארץ פי אלף מקודם) אדמה, תרחיב את הישוב, מסכימים אנו בטובנו, ואחרים ממנו דורשים זה בחזקה, ואנחנו כולנו המתימרים לציונים נחכה לצ'אַרטר. ואם בינתים תמצא לנו אוגנדה, קונגו ועוד נלך לשם (האמת היא שגם לשם לא ילכו, כאשר רואים אנו שכל הגיבורים בעלי המחאות, כל אלה הדורשים אוגנדה וטריטוריות בכלל לשם עבודה ועזרה מהירה לעם, לא נתנו פרוטה לאֶכספדיציה.... ועלובה זו צריכה לחכות לרחמי בן עם זר....) אך אם אנו הציונים, נאמר שאין לעשות בארץ מאומה לפי התנאים הנוכחיים, איך תתן היא את אוצרותיה ותניחם על קרן הצבי? ולמען שתדרוש היא צ'ארטר בעדנו או למען שתתן לנו את אוצרותיה, עלינו להכריחה להכירנו בתור עם, עם החפץ בקיומו, תחייתו, והנכון לחרף את נפשו בעדם. אך הנשיג את חפצנו זה על-ידי נאומים ומאמרים ריקים או על-ידי איכרינו במושבות? הלא כראשונים כאחרונים עלולים במעשיהם להוכיח ממש ההיפך!
איך נוכל לדרוש מהחברה הנ"ל, וכן מיתר החברות, אמון בנו ובשאיפתנו אם היא הכירה את אלה שאנחנו קוראים להם חלוצינו (ושחלק מהן היו לפני שנים רבות ראויים לשם זה) לאנשים נשחתים ועצלים, שונאי הארץ יותר מחברי החברה הנ"ל ומנהליה! איך תוכל יק"א, ולפיה יתר החברות, להאמין בהצלחת הישוב, אם כל אלה שהיא מביטה עליהם כעל מגשימי רעיוננו, אם המה יונקים כעלוקות את לשדה ובה בעת צועקים כי הישוב לא יצלח, מקללים ומבזים את הארץ ותקותנו, ושונאים תכלית שנאה את האיש האוהב את הארץ באמת והמוכיח להם שאפשר גם עתה לחיות בארץ ביותר אהבה ומרץ, ביותר הסתגלות את תנאיה הטבעיים והמדיניים, האיש הזה ייקרא בפיהם "שונא ציון", כינוי במושבות לציוני ציון.....
איך יוכלו אלפי צעירים הנלחמים במחנות זרים לבוא אלינו, אם אנו בעצמנו צועקים שאין לנו מה לעשות, שהננו מוגי-לב המתיאשים ובורחים מפני כל מכשול. היראים מכל עבודה קשה וכבירה ומכל קרבן? איך נוכל למשכם אלינו אם אנחנו לא נבין בעצמנו את נשמת הצעירים ההם ומרי נפשם, אם תחת למשכם אלינו בעבודה קשה ורמה עוזבים אנו אותם לנפשם או דורשים מהם פרוטות. והמה, עיורים מעלבון וכאב, מחאה וכעס על רודפיהם, אמרו כשמשון בשעתו, העזוב מעמו גם הוא: תמות נפשי עם פלשתים, וכמוהו מנסים המה לקעקע את בירתם.......
לתקן את כל המעוּוָתים האלה תהי תעודת האגודות אשר צריכות להיוסד ומטרתן. הן תשנינה את השקפת כל החברות הנ"ל, את השקפת כל העם על אפשרות העבודה בארץ ועל כל תנועתנו, וארחי שינוי השקפתם תבוא עזרתם הכבירה לגאולת הארץ ולישובה, ועזרתם אז תהי עזרה לאומית, עזרה כזאת, אשר שני הצדדים, הנותן והמקבל, יבקשו את טובת המטרה הלאומית שתהי לנגדם תמיד. האגודות האלה תמשוכנה אלינו את כוחותינו הצעירים היותר רעננים, בהראותם, כי יש גם עתה בתנועתנו עבודה כבירה, עבודה הדורשת התאמצות כל הכוחות החמריים והרוחניים יחד. והן תשגנה את מטרתן זו לא בנאומים ובאסיפות, אלא בעבודה כבירה ומצליחה.
על חברי האגודות, ראשית כל, להסתדר במסדרה חזקה, בעלת משמעת מוחלטת ולבוא ארצה ישראל. בזמן הראשון עליהם לעבוד בתור פועלים במושבות ובערים אצל עברים ונכרים, בכל מקום שימצאו עבודה, ואחרי אשר יסתגלו קצת אל הארץ והאקלים, אחרי אשר ישיגו קצת נסיון בעבודה מאלה שקדמום, עליהם יהיה להשיג חלקות-אדמה מיוחדות בתור קניה או חכירה למספר שנים הגון, אצל יק"א, הנאציונל פאנד או חברות אחרות, אצל ערבים, אצל הממשלה, אם אפשר יהיה, וליסד עליהן מושבות, אשר תפרחנה לא בעשרת מליונים, אלא הודות לעמלם שלא ידע גבול, חריצותם ומסירות נפשם, ובהצלחתם ואשרם תושג גם מטרתם, והיה אשרם אושר העם.
ועתה, אחים יקרים! יש בכם הרבה ששאפו מכבר לעבוד עבודת העם, לתת לו את חייהם ונפשם, והמוכשרים לזה מפאת כוחם הגופני ומצבם המשפחתי, ורק השקפותינו המוטעות על עבודת הישוב עצרו בכם, עתה הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, ארצו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח, חושו, מהרו לעזרתו! הסתדרו, קבלו עליכם משמעת חזקה, משמעת לחיים ולמוות (המשמעת היא יסוד האחדות והתרכזות הכוחות ובלעדיה אין כל נצחון), עזבו, שכחו את כל מה שהיה יקר לכם עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעבודת העם! אינכם מיותרים, כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה, הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין-קצה, ובואו!
דעו לכם, כי עמנו חולה ואומלל, ולכן אין לכם לקוות ממנו עזרה, עודדות וגמול, ואַל לכם לבוא בתרעומות ותביעות. עלכים לעזור לו ולעודדהו, וגמולכם היחיד היותר רם ונשגב יהיה השגת מטרתכם. דעו לכם, שעליכם לברוא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, וליושביו – את כבוד העם ואהבתו שאיבדום, וכל זה יבוא אך ורק בהשגת מטרתכם. אך היכוֹנוּ נא להילחם עם הטבע, עם מחלות ורעב, עם אנשים, שונאים וגם ידידים, נכרים ואחים, עם שונאי ציון וציונים..... היכוֹנוּ לקראת משׂטמה ואכזריות הסביבה, אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, היכוֹנו לקראת לעגה וביטולה, לקראת יאושה האוכל מנפש ועד בשר, לקראת הוכחותיהם וחשבונותיהם שאין להם יסוד ושאי-אפשר להכחישם אלא במעשה ונסיון. היכונו לקראת מכשׁולים, אשׁר יונחו גם בידי ידידים ורעֵים, היכוֹנוּ לקראת היותר קשה והיותר נורא, וגם – לקראת הנצחון! ונצחונכם נצחון העם. רבים מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריכם ימלאו את השורות, והמלחמה, מלחמת-שלום זו, תימשך עד הנצחון!
אך היזהרו נא מנפול מחרב היאושׁ ומחִצי לעג ושׂנאה, חוסר סבלנות וגבורה. נקטו כלל זה בידכם: "מוטב על המָגֵן ואַל בלעדיו!"
איש הירא ורך-הלבב אל יִכּנס במסדרה זו, על כל אחד החפץ לתת את ידיו לה יבדוק את עצמו, את מזגו וטבעו היטב בטרם יִכנס בה, בטרם יישבע למסור את כל חייו וכוחותיו לעם. במסדרה זו צריכים להיכנס אך גיבורים מרי-נפש, שילחמו בעד משאת-נפשם כנואשים, בלי כל צל מחשבה על נסיגת-אחור בזמן מן הזמנים.
הצעירים הרוצים לעבוד את עמם ושאינם מוכשרים להיכנס למסדרה הנ"ל מסיבות שונות, יכולים להסתדר באופן אחר לעבוד במקומם ברוח זו, ובכוחם לעזור הרבה לאחיהם שיעבדו את עמם בארץ עצמה.
מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חַדשו את ימי ה"ביל"ויים" ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו.
חבורת צעירים מארץ- ישראל
אדר א', תתל"ו לחורבן (תרס"ה)"

אשרי האדם שזכה ודבריו הניעו מעשים כה רבים.
במילותיה של משוררת שחיה ופעלה שנים רבות אחריו, בדרכו:
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.

עוד דברים שכדאי להזכיר - לזכרו 

• ההספד שנשא עליו יוסף אהרונוביץ'. 
• יוסף ויתקין הונצח במפעלים שונים. רחובות, בתי ספר והבולט שבהם, שלהבנתי גם זה שהיה משמחו במיוחד, לו ידע עליו, הוא כפר ויתקין. 
• אפשר לראות את כתביו של יוסף ויתקין באתר בן יהודה. 

מדוע חשוב לכתוב על הדברים שאנחנו חושבים שהם החשובים ?

מחקר חדש מלמד שכתיבה על נושא שחשוב או קרוב לנו, מועילה באופן מפתיע ביותר.

הארץ מדווח שבמחקר "שערכו הפסיכולוגים ג'פרי כהן מאוניברסיטת סטנפורד וכריסטין לוג'ן מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה, 45 סטודנטיות התחלקו לשתי קבוצות. אלה שבקבוצת המחקר קיבלו הנחייה פשוטה: לבחור ערך שקרוב לליבן – יצירתיות, פוליטיקה, ספורט, אמונה, אדם אהוב, מוסיקה – ולכתוב על אודותיו במשך כ-15 דקות. הנשים בקבוצת הבקרה התבקשו לכתוב אף הן מאמר על ערך שאינו חשוב להן כלל, ולנסות להסביר איך יכולה להיות לו חשיבות עבור מישהו אחר." 

המחקר קבע חד משמעית שנשים אשר כתבו על נושאים הקרובים לליבן "איבדו בממוצע 1.5 קילו ממשקלן, בעוד נשים בקבוצת הבקרה העלו בממוצע 1.25 קילו, בהתאם לתבנית האופיינית בקרב סטודנטים לתואר ראשון".

ההשערה של החוקרים היא כי "הכתיבה מתניעה תהליך רקורסיבי - האשה שכתבה על משהו שהיא אוהבת, חוזרת הביתה באותו לילה, הרגישה טוב עם ומבלי משים, לא היתה צריכה לאכול כדי לשפר את הרגשתה."

כתוצאה, מתחיל להישבר ההרגל, וככל שהמהלך נמשך, "לאורך כמה שבועות, יכולה להיות לזה השפעה ניכרת... ירידה במשקל נרשמה גם אצל הנבדקות שסבלו מהשמנת יתר מהותית." 

המחקר הזה מצטרף למחקרים קודמים, בהם נמצא"שתרגילי כתיבה מחזקי-ערכים (Value-affirmation) הביאו לשיפור בתפקוד ובהישגים, למשל אצל סטודנטיות בחוגי פיזיקה מעוטי-נשים ותלמידי חטיבה שהצליחו פחות מחברים הלבנים לכתה."

החוקרים משערים שהאדם הכותב על הדברים החשובים לו נכנס למצב תודעתי בו הוא מתחבר לתפישתו את הדברים החשובים באמת (הערכים שלו, המצפן הפנימי שלו) וכך מסוגל להתמודד עם אתגרים אחרים. עם זאת,  החוקרים הודו שהן "לא ממש יודעים לתאר איך פועל תרגיל הכתיבה." 

עבור כל מי שעוסק בכתיבה, ומתקשה למצוא את הזמן לפעילות הגופנית הכה-חשובה, אלה הן חדשות משמחות. הן כמובן לא צריכות לשמש תירוץ לא לעסוק בפעילות גופנית. אבל הן מאפשרות למי שכותב על מה שהוא אוהב, לדעת את מה שאולי הוא חשד בו כל העת - זה מועיל גם לבריאות. גם ללב. 

will 2012 be the last ?

As the Webcomic XKCD phrased so subtly and well - 

(XKCD licensed this under a Creative Commons Attribution-NonCommercial 2.5 License). 

2012 may be the last year. Ever.

One minute for rationale speech: Yes, I do know that the perception of the 21/12/2012 as the LAST DAY of the MAYAN Calendar is wrong, and it is actually an indication for a change of eons, an end of the 13th Baktun and the beginning of the 14th Baktun, all a part of the great cycle of the Mayan Calendar long count.

Now lets get back to having fun: 2012 may be the last year. Ever.
Think about it.

What would you like to do in this last year of the universe ? What wouldn't you like to do ?

As it seems like a very potent line of pondering, I intend to revisit it during the year, in an attempt to create a cycle of songs dealing with the last year notion.

It would be quite like last year's "poetry of the snuffles" cycle (in hebrew), a cycle which I hope shall not be revisited this year, if only the Lord of the Snot shall have mercy upon my nose. And in this comparison I mean that some months may bring several literary attempts under this theme. Others may prove to be barren.

And with this first representative of the cycle, I shall wish you a merry new year: May it be the best ever.
"the last" 
So, this is the last.
oh my brethren!
the herd,
do not fear.
For the end is near.
Lets stand together,
united,
at last.
What a blast.




(All rights of the poem, "the last" are reserved to Cha Plan Sha )