ShadyOne's Escaped Poetry

When at night I walk slowly down the sidewalk with my steps making the only sound and darkness the entire world surrounds I will not turn around to see who follows light  for I know it is probably  just a bird of night. The real cause is that I fear for a monster might be near. Without me looking, without me hearing, Without my knowing, it might not be. And thus if I can help myself bad omens,  atrocities,  signs and proofs are all ignored like mere silly spoofs. I sit aside,  and in my news I hide.   reality may not disturb the comfort and security of my dreams curb.  All rights reserved to  Cha Plan Sha 

נתקלתי בנוסח אלטרנטיבי של שיר הילדים הקלאסי "שכב בני" ואני מביא אותו כאן ברשות מאת המעבד - שכב בני, שן במנוחה,  אל נא תבכה מרה.  על ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע.  מיילל בחוץ התן,  הוא רוצה ללכת לגן. אך מסבירה אמא תנה, הגיע זמן השינה.  שכב בני, שן במנוחה,  אל נא תבכה מרה.  על ידך יושב אביך, שומרך מכל רע.  מיילל בחוץ הקיפוד,  הוא רוצה ללכת לרקוד. אך מסבירה סבתו בתבונה, הגיע זמן השינה.  שכב בני, שן במנוחה,  אל נא תבכה מרה.  על ידך יושבת סבתך, שומרת מכל רע.  מיילל בחוץ הינשוף,  הוא רוצה לעוף ולעוף. אך מסביר אביו בשמחה, הגיע זמן המנוחה.  העיבוד מדגים היטב עד כמה חלק משירי הילדים של פעם רוויים באידיאולוגיה ובתפישת-עולם שגם אם היא רלוונטית לגמרי בימינו אנו, חשוב מאוד להיות מודעים לה. בפוסט הזה אני מבקש להתייחס להיבט אחד של שוני שבין העיבוד לבין המקור : תפישתו של הלילה.  בשיר המקורי -  מיילל בחוץ התן; הרוח נושבת שם; הצל שם; קר שם; שועל ח...

אזרח תמים הלך ברחוב ופתאום  נמלט כי תאגיד טורף חשק בו - לסלט. האזרח ניסה מפלט למצוא אך גילה לאכזבתו כי דרכו מסתיימת בצוק תלול והנמר צמוד לאחוריו במסלול. הוא לא אמר נואש, חיפש מוצא חדש וכך מצא עצמו תלוי בשיח שמהצוק הגיח. במשל העתיק לשיח פרחים נאים. רגע הנחמה בניחוח המתוק הוא הדימוי לחיים.  במציאות המודרנית קשה למצוא פרחים נאים. נדמה שהדרך לסוף אחר היא עם תאגידי-הנשך להפסיק לתקשר. 

שיר מחזור הנזלת  כשהשנה לסופה מתקרבת המחזור לסיום הוא קורא ואפי משתומם בחדוות הארנבת  - האומנם ? היא מתעכבת ? ואולי (כפי שכתבה כבר אחרת) לא היו הדברים מעולם ? לא מאחרת ולא מטרטרת לא מתחילה ולכן לא נגמרת ? סופים הם כידוע (ובמיוחד למשוררים) התחלה של משהו לא קבוע. אך כמו היקום אם בעיגול עסקינן הרי שאין למצוא התחלה וגם לסוף בעצם אין זמן. מה שברור הוא גם אם בערך בדרך לא דרך הוא הבטחון הפשוט שכך או אחרת לבוא לבקר תמיד היא חוזרת.

The final stages of projects can be really dull. Pareto's rule, the law of the vital few , can be a good explanation. After all, most of the job has already been done, and now we come near the finishing touches. As exciting as they may be, in long term projects, most of the excitement has already been used, and it is hard to regain that "here comes the end!" feeling for the hundredth time. This intro probably explains how I found myself, while verifying a  punctuation  rule regarding English comma s,  enchanted by the way some grammatical examples could also shed a light on literary techniques. The objective - depict a father eating a muffin . The possibilities (to be shortly demonstrated, quoted with slight variations from Wikipedia ) are endless: Once upon a time, my father ate a muffin. My father ate the muffin, damn! My father, if you don’t mind me telling you this, ate the muffin. Sad and bitter, my father ate the muffin. My father, his eyes flashin...

a song of bereavement   The "bereavement family" is a phrase used (in some parts of the world), in regards to the loving relatives of persons who have lost their lives in combat, during military service or as a result of a terror attack, and as a description of those relatives existential state of mourning. Poems written by a bereaved father, dealing with the present absence of his dead son in his daily routine and in his night dreams, insinuating the parent's deeply-restrained feelings, were the cause for this poem, in relation to that father, a member in my "extended family". This is a rather awkward translation of a poem published previously in Hebrew on this blog , but I suspect that similarly to the famous limitations of translating humor, there are limitations regarding the translation of grief.  Sometimes, in various relations, one hears that hated phrase that of the "bereavement family". Bereavement, as we all know, does n...

אמר החזאי אמר החזאי והותירני מודאג. לא התרכזתי אז כשדיבר, ועכשיו אינני בטוח במה להיזכר. לא שכחתי. לא הקשבתי. כבר איני בטוח עוד. רק אדע - מחר יהיה גשום אך שטוף שמש, יירדו זלעפות, יטפטף, גם  תזרח החמה, יהיה מעונן ובהיר, ואולי  חם, ממש כמו בגיהינום, או שאולי דווקא נקפא כולנו, כמו אותו המקום, אי-אז בעתיד שעבר. מחר יהיה טוב, יהיה רע, יהיה גם בערך. אולי לא כך ולא כך, אלא דווקא אחרת. מחר יהיה, אמר החזאי. והותירני  לבד. 

עידן לנדו ציטט את ברכט בהקשרים של איומי ההתקפה על הגרעין האיראני .  למרות ש ההקשר, לטעמי, הופך הציטוט למיותר , הציטוט לכשעצמו תמיד מוצדק: "הממשלות כותבות חוזי אי-התקפה. אדם קטן כתוב את צוואתך." (ברטולד ברכט, "מטעם" 27, תירגמה: ליאורה בינג-היידקר)

במקרה נתקלתי בציטוט ישן של יצחק שמיר (ראש-הממשלה לשעבר, ומי שכתב אוטוביוגרפיה לאחר מכן) על החוויה של כתיבת ספר. ציטוט שנראה מתאים לכל יוצר, בכל זמן : "אני כתבתי את הספר ואני מאד רוצה שיקראו אותו, אך עיקר החשיבות אני רואה בכך שכתבתי אותו. מבחינתי לצאת למסע, להיות בו, להאמין בחשיבותו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו. אם יקנו את הספר - זה טוב, וגם אם לא יגיעו אנשים – זה טוב. אני מבטיח לך כי אצא מכאן באותו מצב רוח בדיוק".

As can be easily perceived, this blog is written using a pen name . As the question arises every now and then why I choose this form of publishing creations, this may be a good opportunity to give some reasons. The following link summarizes very nicely the pros and cons of pen-naming, and it is worth a read, in my mind, for every writer contemplating whether to publish under his real identity, or a fictitious one . As I'm clearly in favor of anonymity, I'll summarize the reasons for using a pen name: enables hiding personal traits, such as gender, age or other aspects like a funny name (gender mask worked excellently for legendary  James Tiptree jr. when she tried to penetrate a mainly-male field of writing - science fiction); eases shifting genres; assists the immensely quick and wonderfully productive writers in being taken seriously by readers, without their scary output being considered against them;   enables several writers to co-operate efficiently...

חלום חלמה היא - חלום מקסם, חלום מושלם. ואז אמרה היא לי - היה שלי ורק שלי! ואז השיב הוא לה - בשלילה. בשלילה. ואז זעקה היא - (די!) זעקה מרה, זעקה קרה. ואז הלך משם - והשיר כך תם. [הערת-פרשנות: כשאדם מאמין שפרשנות היא משהו שאמור להיות בשליטת הקורא, כפי שאני מאמין בכך, הרי שנגזר מכך העקרון, ככל הנראה, שרצוי שאמנע מצירוף פרשנות לשירתי. מצד שני, לעתים, הותרת שיר לפרשנות חופשית, עלולה לסבך משורר תמים בצרות עם סביבתו, ובמקום לכתוב שירים, יצטרך להסביר כוונתו. אז כדי לחסוך מהעולם מררה, הערה (קצרה) על הנסיבות בהן השיר נהרה: בעודי יושב בצהרי-היום, במכוניתי הנאמנה והותיקה המסרבת במפתיע, להידלק ולהתניע, (למרות שיצאה אך הבוקר מן המוסך,  אחרי תיקון יקר מדי וממושך), בעודי ממתין למוסכניק החביב-להפתיע, שעשה דרכו בצהרי יום-שישי, במקום לביתו, לביתי לסייע במצוקתי, הרהרתי באין-אונים ובעצב "כן. הגיע הזמן להחליף את הרכב". ועודי מהרהר ועל המכונית וחושב החל בלבי דיאלוג להתעצב. מה אפשר לעשות. גם למכוניות יש לב. ] 

Once upon a time, a smart looking grape, wearing a cape, was caught in the rape of a lascivious ape. The grape was held at dock, was trialed despite her mock, and to her greatest shock, was briefly sent behind a lock. The ape, stricken by the shame taken by the dame his honor she did maim he chose to cast  away his talent, beauty and his fame. and thus, following a short internal strife seeing shadows all around so plenty and so rife he found a sharpened knife and took his own life. All rights reserved to  Cha Plan Sha 

Halloween comes and soon it will go. Did you know ?  kardash  is a village in Azerbaijan ! But people are more interested in Kim  - Kardashian ...  Poetry is an emotion  woven by words, but looking at Google's trends one feels as one blends -  Trapped within reality,  overwhelmed by crowds' mentality. And still, I seek an escape from the media's cadence,   ignorance of the world's decadence,  silence in which to enjoy the seasons' dance  and maybe even find a little solace. 

לבי במזרח ואני בקצוות מערב קורא את השורות והמרחקים בינו לביני עולים מהן ברורות. ואני נגנב לא סתם נלהב. רציתי לומר את האמת ועכשיו. האמת היא שאני מקנא במת המשורר שאת המילים כך חיבר. המילים האלה, שבין המזרח למערב, מעלות, טוב משאוכל אולי אי-פעם לקוות, תחושות חבויות שנקוות. לבי במזרח ואני בקצוות מערב. גם עכשיו.

נזלת הדורות  דורות רבים במשפחתי חונכו על כלל ברזל - כשאפו של האדם נוזל הוא צריך רק למחוט, ואין ביכולתו אחרת לפעול חוץ מלסבול. אל תבינו לא נכון - מותר לאדם לסבול, להתלונן בפרוזה ובשיר ואפילו במחול, אבל גם כשאפשר למחות, בסוף צריך תמיד - את האף למחוט. אך היום חוויתי רגע יפהפה. "בעולמנו המודרני," הסביר הרופא - "יש תרסיסים שמול הנזלת, מבצעים מחטף ולאדם המנוזל עושים נעים באף !" כשיצאתי מאת הרוקח היה מוחי קודח בדמייני את שיא היום בו אפי המנוזל והאדום יחזור לנשום, ללא טפטוף, ללא מחסום. אבל בהגיעי לביתי, ובידי מקור רווחתי, גיליתי שהמורשת כובלת את נשמתי, ואני מתלבט כמו מין המלט עם גולגולת מחייכת, תרסיס בידי, וההכרעה  מעלי כמו חרב מתהפכת, האם אבחר בדרך אבותיי או בטובת נחיריי  ? אבוי ! הנטל על אפי, כבד הוא עד בלי די.

They are called Flash fiction , and are usually demonstrated by a micro story commonly related to Earnest Hemingway : "For sale: Baby Shoes. Never used."   ( There are doubts regarding this story actually being by Hemingway ). One might doubt whether that specific story is a true story. Does that story really have a protagonist ? a conflict ? a resolution ? But apparently others are not bothered by that, as a micro stories competition I've just learned about, and a wired six-word-stories collection  taught me. Don't get me wrong. This collection, for instance, had some gems in it, such as - To save humankind he died again.   - Ben Bova Will this do (lazy writer asked)?      - Ken MacLeod Machine. Unexpectedly, I’d invented a time - Alan Moore Longed for him. Got him. Shit. - Margaret Atwood and the article reminded me of Arthur C. Clarke 's famous -  "God said:  'Cancel Program GENESIS.'  ...

חשבון נפש  - אחרי בין-הזמנים ולפני תום עשרת הימים (הנוראים) אפי עושה את חשבון הנפש השנתי ואני מהרהר ביורה שתפשנו לא- מוכנים ונרטבנו נרטבנו נרטבנו עד שורשינו העמוקים במים זכים בחיל ורעדה אחכה לפסיקה האם שוב אגזר לנזלת או שמא אזכה בהפסקה.

דף המידע של חנות הספרים של איתמר, שעסק השבוע בסיפורה המרתק של המחתרת הציונית בעיראק, ובמיוחד בפן הספרותי המפתיע , החזיר מתהום הנשיה גם את סיפורו הקשה והחשוב של יוסף חיים ברנר , " הוא אמר לה ", אזכיר את הפתיחה (תוך רענון העברית) שהיא יפה היום, בדיוק כפי שהיתה יפה כשנכתבו הדברים, לכל המבקשים לשנות את העולם: "הוא אמר לה: – אמי!   אל תמנעי אותי מדרכי, אשר אני הולך עליה.   אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והקוצים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די.      אל תשפכי דמעות מול עיני על דם לבי המוקשה.      אל-נא תעמדי בכניסה, אל נא תשמרי בידך על הפתח,  אל-נא תסגרי הדלת מלפני.     כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת.  אני צריך ללכת.   לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני עבד לשום דבר.      איני יכול  שלא ללכת.   חיי אינם חיים, אם לא אלך.   אני אשתגע אם לא אלך.  אני משתגע גם כשאני רק חושב על אפשרות אי-ההלי...

הכובע שלי כבר לא שלי ורק לך הוא הכובע שלך לולא היו לכולנו כובעים היינו כולנו מזמן משתגעים.

העין השביעית הביאה את מאמרו המעורר של  דוד פרישמן (כן, כן, אותו האיש על שמו קרוי בתל-אביב הכביש ), "על הגניבה"   ( שאפשר למצוא גם בפרוייקט בן-יהודה ). בין דבריו הוקסמתי מדברי הסניגוריה שלו על סוגי "הגניבה הספרותית הטובה": 'יש גם מין גנבה ספרותית, שהוא פשוט מין מצוה. כותב איזה הדיוט ספר ושם נמצא איזה דבר טוב, ורק שצורתו והרצאתו גרועות מאד, ולכן בא סופר בעל כשרון ונוטל את הדבר הטוב משם ומרצה אותו לפנינו – הרי זה עושה מצוה. הספר עובר ובטל ונשכח, ומצוה היא להציל את הרעיון האחד הטוב, בכדי שלא ימות גם זה עם השאר.במקצוע האמנות לא די לנו שיש לו לאחד איזו מחשבה טובה. אלא שתהא מחשבה זו גם מעבדת יפה. כלי-הנשק והתכשיטים של המנצח שיכים לעולם להמנצח. אחד הסופרים המפורסמים בגרמניה, כשהיה קורא איזה ספר שנתקלקל ביד מחברו, היה אומר: את זה עלינו לתקן עוד באיזה זמן מן הזמנים ולעשותו יפה. תקן ועשה יפה – זוהי תורת-המוסר היחידה של הגונב. העיקר הוא שיעשה את הנשחת יפה, ואז תבוא עליו ברכה. מלבד זה עושים לפעמים הגנבים הספרותיים מעשה טוב, כשהם לוקחים דברים מתוך ספרים קדמונים, שאין להם ...

הנה צועד ובא הסתו עוד עץ נכנע ומשיל עלעליו אבוי! הקיץ קם ומוותר על הקרב והזמן שב ומשנה את נופיו. החורף דוהר אלי כאן ברכביו אחריו מתחשרים בריקוד ענניו ואפי ? הוא מיליל והוגה כבר עכשיו בבואה הקרב של נזלת הסתו.

קודם הם דאגו שלא אוכל לשכור מקום לגור בו הוא פשוט נהיה יקר כל-כך ואז הם לקחו לי את האוהל והסבירו לי שבגללו הרחוב מלוכלך. הם יודעים להסביר את מעשיהם יפה כל-כך אולי הם מקווים שיקרב היום בו מכאן אברח אבל אני דווקא חושב שאת עצמי בידיים אקח ומישהו כאן יצרח.

the hill  The hill stands still. Who shall save us from its ill ?  Oh, i don't mean a metaphor of knights who kill and maim and hate . Oh, i don't mean a simile of values cast in mold , nor do I speak of greatness that has grown cold. We need a knight for in our past we sent them to the night, for in our thirst for ail and dill we forgot that there will come a time to pay that wretched bill.  Alas, our hunger shall be growing still for  it has come for us.   The hill.

נזלת קיצית  והנה לפתע באמצע קיץ מיוזע ולח בלב מחאה ומפגן כללי של שביעות-רצון חסרה אפי העצוב פתאום שוב הפך נוזל וגדוש מרוט וחבוש והכל באשמת המזגן הארור כה יעיל ונחוש החזיר לאפי את תחושות החורף האבודות הטיפות שוב נופלות שוב נופלות. 

wanted: a leader with a ... for a people without we need a knight in shining armour with a sword and shield to call a duel upon our leaders and lay them on the hill. oh, i don't mean that old charade of leaders wise and great, nor do i mean the ones to kill and maim and hate. we need a leader with a conscience for ours is too light, to help us work together and help us get it right. i just fear that mediocreness has taken its last toll, and no longer is there any knight, to come and take the call.

מזמור לפרופיט דוראן      (לכבודו של אחד מגדולי נושאי לפיד הויכוח עם הנצרות בספרד האונסת)     יש אנשים, אותם יש ליזכור,     צללים מעבר הראויים למיזמור,     חיים של כבוד, חוכמה ומתת,     קול שנישא בגאון ללא חת!     בימי אנוסים, בארץ ספרד,     ניצב שם אדם, קראו לו אפד,     מול רודפי עדתו ניצב בגאון,     שרה אל מולם ללא חדלון,        הוא וכתביו אל מול ההמון!     היו אז ימים של דמע וכאב,     לא היה זה קל לצאת בעוז לב     וזאת האמת, שלו הייתה אור,     יצחק בן משה, האיש שנזכור!                       מסתבר שלא קל כל-כך לכתוב שירי תהילה וזיכרון … עכשיו מובן יותר מדוע "שאל" מי שנטל   את "מנשרים קלו ומאריות גברו" … דימוי שעובד, עדיף על משהו שאלהים יודע איך יתקבל....

די כבר ! לישון. אבל איך אוכל ? הפחד אוכל, ואותי מטלטל, שמחר לא יהיה, והכל יתנדף בחלום! שמחר יהיה גרוע, מהיום. 

הדרך להבדיל בין פוליטיקאי נחוש ונבון המיטיב לבחור מאשר ההמון, לבין פוליטיקאי תחמן ושנון המעדיף תמיד את טובת הטייקון, היא פשוטה וברורה וקל לראותה  - הישר את מעשיו ינמק ויסביר, בעוד שהרמאי במעטה עשן,  ונפנופי ידיים את רצונו יסתיר. 

קרני הטווס הזדקרו באימה, הנמר גישש במשושיו באפלה, רעמת הקיפוד היטלטלה לה לה לה, ובמציאות = רק פוליטיקאי חסר-פה היגג ללא חמלה.

דירות ותרופות, סוציאלים עובדים, שוטרים וחולים, רופאים ופקידים.  חשמל וגבינה במכולת,  אנשים לא אוכלים פה סולת.  ובסוף כל חודש התפילה כבר שגורה  לגלגל את המינוס לחודש הבא. כולם מוחאים כפיים כולם מוחים ברחובות הרבים זועקים לשמיים מעטים סובלים שבעתיים. התקשורת זורמת עם כל גל שעובר, דוגמניות אוהבות מפגינים לדברר, רמת-החיים לכולנו תיפול  עם אחוות-רווחה בסגנון האתמול. עובדים את הבנק ואת העשיר,  רוצים רק לגור באמצע העיר.  כולם מבקשים למקסם תועלתם,  חזית מאוחדת מסתירה ערוותם.   כולם מוחאים כפיים כולם מוחים ברחובות  הרבים זועקים לשמיים  מעטים סובלים שבעתיים.   פוליטיקאים   על הברכיים  זה כיף ונעים אבל שמאל וימין  הם זהים מבפנים.  פרץ ושרון, ישי וברק  הם כולם הרי טבחי-המרק,  גם קודקוד ההווה, האיש נתניהו, יצחק ויבכה ויעשה לנו מיאו. אבל מהפכה אמיתית לא קורית בשבועיים   עוד מעט ייפתחו ארובות השמיים,  אוהלים יתקפלו, לימודים יתחדשו,...

כבר יותר מ-40 ימים ולילות שאינני סובל מנזלות. לפעמים, אל מול החיים המוגבלים בשניות, אך אינסופיים בטרדות, בצרות ובאנחות, חייבים איזו נזלת טובה, אבל ממש איכותית, כדי לראות את העולם מחוץ לנקודת- מבטה של החיה האנושית. 

נורא בא לי להחרים אותך ואותך ואותך ואותך - כן אותך, ואפילו מותר לי. בחוק. רק את ההם אסור לנו להחרים. לא מדהים ? זה נורא מתוק ! 

Not very innovative, and of the shortest stories genre, but one cannot help oneself: " As the last shuttle was being dismantled , the economists began praising each other for the success in ending this stupid and expensive folly, an achievement that shall release significant resources for real and urgent needs. At the same time, the watchers, hiding in the asteroids belt, sent a confirming message to their home planet. The time was getting ripe for the final attack. The Earthlings have indeed given up any meaningful capabilities of fighting a battle in space. And as any junior officer knew, one space-ship was all that you needed to conquer a planet without spaceships. After all with the appropriate use of gravity and space junk (of which Earth's orbit was full, thanks to the efforts that predated the decision to give up space) the attacked planet had no other choice but to yield to the attacker. Now all that the watchers had to do was sit down and wait. Soon enoug...

בכל פעם בה הסדר קורא אותי לסדר אני שב ונתקל בכל אותם דברים רבי-משקל שבתוך הבלאגן מעצמם נחבאים  בהם יהיה עלי הטיפול להקדים  לפני שאוכל  לסדר  סוף סוף את שאר החיים.

לפעמים נתקלים באינטרנט במשהו יפה. סתם כך. תמונה של מה שנקרא 'ירח אסיף' (harvest moon) בלשון-עם-זר, תפשה את עיניי ומטרידה את מנוחתי. אז הנה הקישור אליה . הירח בדרך-כלל ממלא ספרי ילדים לרוב. מהצד האחד, "ויהי ערב" האגדי - (התמונה מצוטטת מאתר " סימניה ") מהצד השני, התשובה המודרנית, אגדה מתהווה בפני-עצמה, "לילה בלי ירח" - (התמונה מצוטטת מ אתר YNET ) "ויהי ערב", העוסק ב'חטא', ב'כעס' וב'סליחה', ושנושא עליו ביקורות רבות בכל הנוגע לתפישת הסדר, הפרת הסדר, דיכוי ושליטה, ושאר ירקות מבית-מדרשו של המרקסיזם ונכדיו, זכה לתשובה מהפכנית-חתרנית מאלפת ומהנה בדמות "לילה בלי ירח". שני הספרים, לעניות דעתי, הינם כיום ויהיו גם בעוד דורות לקלאסיקות מאריכות-ימים. בוודאי כל זמן שהעברית תיוותר שפה חיה ומדוברת ופעוטות וספרים-שלפני-השינה ייפגשו. ההבדל בין הירחים של הספרים הוא בעצם אחד הביטויים הטובים ביותר שאפשר להציע להבדל בין הדורות, ולשינויים שעברו על היהודים-הישראלים מאז כתיבתו של הראשון ועד לכתיבתו של השני. ואני...

שוב נזלת ? התעוררתי אומלל האביב הביא איתו את ברכת המפל מסביבי באפם מושכים אנשים האביב כבר כאן - אתם לא מרגישים ? 

ביקשת ממני שיר. לפחות התחלה, ואם תצטרכי , תשני כל מילה. הנושא לא חשוב. גם לא הסגנון. את לא פוחדת מקול ההמון. שרבוט וחרוז נחבטו כאן יחדיו, ממתינים בצוותא לבואו של התו. עכשיו הוא יבוא ויצבע החיים בקולך המפתה, המרטיט, המפעים. 

נתקלתי ב סיפור קצר של אריאל גרייזס על עובד רס"ר . לא מה שנשמע במבט ראשון ובהחלט שווה קריאה. אני, אגב, לא באמת יכול להגיד איפה שירתתי. באמת לא. מצחיק, אבל לך תגיד ששירתת ביחידה שלא רק שהיא לא קיימת אלא שהיא גם לא סקסית במיוחד. דכאון. אולי עדיף כבר להיות עובד רס"ר. למרות שגם אצלנו היציאות היו טובות ובוודאי היה יותר מעניין. נוסטלגיה... אבל אם לקחת רגע של ביקורת ספרות, למרות שהיצירה הזו בהחלט מקסימה בעיניי, היא לא מציאותית. מסיבה מאוד פשוטה. מעולם לא פגשתי בעובד רס"ר שהתבייש בהיותו עובד רס"ר. אם כבר - להיפך. סידור נהדר, ומי צריך יותר, וכולי וכולי, והמנטליות של רוב מי שנתקלתי בו פה ושם בתפקיד הזה, היתה שאם אפשר לעשות משהו מחר, עדיף לדחות אותו למחרתיים. האדם היחיד שפגשתי אי-פעם שהתבייש בתפקיד שלו, היה בחור שסונג'ר כמסופח לשלישות של איזושהיא מפקדה אלמונית. וגם הוא, אינטליגנטי ומבריק ומבוזבז, כמו כל-כך הרבה אנשים שכולנו מכירים בשירותם הצבאי, לא היה צריך להתבייש. מי שצריך היה להתבייש, היה מי שהביא אדם צעיר ומוכשר להשחית 3 שנים מחייו על שטויות, שגם אנשים פחותים ממנו י...

  [לרגל מפגש עם כתבה במוסף הספרות של הארץ על "אחרי זה" של גיורא פישר  ובעיקר עם השיר "זה" המצוטט שם] לפעמים, בכל מיני הקשרים, נשמע הביטוי השנוא על "משפחת השכול". שְכולׁ כידוע, אינו יוצר משפחות. רחוק מזה. אם כבר – להיפך. אבל כשקראתי משיריו של האב הרגשתי, אחרי תחושת-הבעיטה שבועט השכול שבתוכו ואחרי הרתיעה, זו של ההדחקה הנמשכת של השכול שבי, הרגשתי, שלא פחות משהוא אביו של מֵרום, בנו המת, הוא אחי. את אשר בלבו, יודע אני. 

נכתב ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ל רגל ויכוח ההנצחה הנורא, על כבאים, שוטרים וסוהרים האדם המוסרי, הבוגר, השקול, ינהג קצת אחר אם יהפוך לשכול. להבין זאת צריך כל אדם ואדם אך אין זה צידוק להבחין בין דם לבין דם. כל מי שנפל במלחמה החזקה   על קימום וקיום של ארצנו הרכה, זכאי להיזכר באופן מופתי ממש כמו אוריה החיתי. כל המבקש את יקרו להגדיל כל המבקש בין הבאים להבדיל - בין פעוט שבן-עוולה רצח לבין חייל שטנק שנפל ממגבה מעך לבין איש מודיעין שממחלה לא התאושש לבין כבאי שנספה בתפקיד כשנלחם מול האש כל המבדיל בין קדושים וקדושים גם אם מנהמת-לבו הוא רוצה את יקירו לייחד אסור להפקידו על ניהול הגל-עד. כי גם האדם המוסרי, הבוגר, השקול, ינהג קצת אחר אם יהפוך לשכול, ומדינה, שלא כמו היחיד, חייבת לזכור את כל אנשיה - תמיד. 

מבט בשעון ונהיה מאוחר. רציתי לשתות. הקפה שלי קר. בקרוב המבחן ונגמר לי היום. ואני לא הספקתי אפילו לנשום. מהדורת חצות עם קריין ושלום. מרוב מציאות, אין לי זמן לחלום. רואה סנה שבוער, וברווז מדבר, זוג פנסים בכביש ממהר, שועל מפוחד, פליט השיטה. הבוקר הגיע. פינוי המיטה.

יש   מתגעגעים לרוסיה הישנה והטובה ויש שרק בוהים באחרים הלועסים קש ותבן באורווה . יש המאיימים ובסוף אף מפתיעים ובין חציר ובין גבבה זמן למשפט הם מודיעים ואת שכרם כולנו משלמים. אך לפועל קשה-היום, כל שנותר הוא לחלום על בוא היום כשאת כולם ישליך הוא ושלום.

"מתחת לחוט התיל (החלוד)  צומחים עשבי האביב של הארץ החצויה  מלטפים זה את זה ברוך כה רב." נתקלתי בשיר הייקו מקסים זה, מכל המקומות, ב דף המידע של חנות הספרים של איתמר . הוא מצוטט מתוך הספר "שירי הייקו - מבחר על פי ספרו של ה.ג. הנדרסון" בהוצאת ספריית פועלים.

אביב הגיע לבלוגוספירה הישראלית ואיתו, ראה זה פלא, גם המחשופים הישראלים הנהדרים, ואיתם, ראו זה פלא, גם השדיים שכבר שם.... בדרך-כלל הבלוג הזה לא אמור לעסוק בענייני שדיים, אבל קשה מאוד לעמוד בפיתוי, כשעמיתים הכותבים את עצמם לדעת לא מצליחים להתגבר על התמכרותם אל הציצים. נראה שהכל התחיל בבלוג המשעשע (והיהיר למדי) של יהודה בלו, "רשימות מן התיבה הלבנה", שהשבוע שלח אל הgoogle reader שלי את הפוסט השלישי (ברצף!) שלו בעניין שדיים. הפעם עסקינן היה בהקטנת חזה (כן. הקטנה. לא הגדלת-חזה) של פסל צרפתי פלוני (יותר נכון, פסלה של האינקרנציה של המהפכה הצרפתית, שמתברר שדדיה הם לא רק סוגיה לפוסט אצל בלוגר ישראלי, אלא גם לרשויות המוניציפליות הצרפתיות המוטרדות מגודל הציצים שלה. (הוא, אגב, התחיל בפוסט בתואר התמים על שריפת חזיות של העובדות הסוציאליות  שעסק בעצם בשאלה האסטרטגית על הקשר בין טעויות טקטיות, תמיכת העם וחזיות; ראה כי טוב, ככל הנראה, והמשיך בקשר בין הצלחות טקטיות, תמיכת העם וחזיות ). אליו הצטרפה ואן דר גראף, אישה יקרה שלצערי איננה אחותי, שפצחה ב פוסט אביבי על שדיה...

שוב דיאטה ? שאל המקרר איך ידעת ? שאלתי, בעודי מאחר פשוט להפליא, חייך הפתיין בעודו מרמז בדלתו לממתק מצויין, מהבטן עולה רעש מקרקר ולידי אתה מתמהמה בעודך מאחר.

יש לי ברז מטפטף הוא עושה זאת כך בכיף גם בליל וגם ביום טיפותיו מהדהדות לי בחלום בכל פעם שאני והוא נפגשים בצאתי מחדר השירותים הוא מטפטף כערב-רב ואני מהרהר על השרברב על נשמתי מתחרות שתיים - סלידתי מחריץ ישבנו של האדם העובד וחרדתי מהממון המטפטף ואובד מתחרות ורוקדות בואלס מהדהד. כך קורה שאני נשבע יום יבוא - הוא לא ירחק על סודות הצנרת אלמד ואשקוד ואז את הטפטוף בעצמי אפקוד  ! אבל בינתיים אדחיק לי בכיף איך אעשה זאת ? אכתוב שיר מטפטף!

עברו חודשים מאז שסעד הרהר הענק על אותו הגמד אך הפעם, חשב והחליט ארוחה ענקית תהיה התכלית. בהתקרב זמן הערב הענק אז דהר ובחר לסעוד לו בחבל ההר מאחוריו עוד לא שקע האבק וכבר נשנש לו חורשת עצי סרק. הוא בחר לו בעיר למנה עיקרית עיר שקטה ויפה, בגודלה בינונית. בתים על יושבם הוא סעד בחדווה ואז על קינוח חלם בשלווה.

He was probably the most handsome descendant of Fafnir , the great dragon of the legends. Being a person of great curiosity, he put himself to the studies of history, and thus learned of the ancient enmity between man and dragon, and worse than that, learned to hate.  Over the years, all his many talents, creativity and energies were all directed to one purpose, and one alone - bringing destruction upon men, of all ages, gender and origin. And thus he became known as Fafnir the bloody, a notoriety that replaced  his previous reputation, as Fafnir   the Knower.  And as it happens to tyrants and villains every-where, every-time, every-verse, there rose an enemy, the child of one of the heroes he slain, and challenged him. Her name was not remembered, for she was a young lass, and at that time women were not considered worthy of praising. But she held her father's sword with skill and energy, and her feminine intuition guided her in finding Fafnir's weak spo...

כבר לא רואים ברווזים מנוזלים  אבי-סבו של אבי, כך סיפרו גם לי, נתקל אי-אז בימים ההם הרחוקים, בברווז מהשחקים. היה זה ברווז ענקי! גדל-קומה עם נוצות ומקור, מבטו הקפיא וקולו הרעים, אבל מה שזכור יותר מכל הוא שהיתה לו נזלת של ברווזים. אני מעולם לא נתקלתי אפילו בצילו של ברווז שהזכיר את הברווז ההוא וכל שנותרו הם געגועיי הנצחיים אל נזלת הברווזים.

עודני מתבלט בנוגע לצורך/כורח/משימה/הנאה שבתרגום לאנגלית של אחד מ שיריו האמיצים יותר של אלתרמן באנגלית, ונסיונות ההשתמטות הביאוני אל אתר שלא הכרתי, המביא - בין היתר - שירה עברית באנגלית . את השיר שרציתי אומנם אין שם, אבל לא משליכים כלאחר יד מלוכה שנתקלים בה בדרך....  

יש לי אינסטלטור על הראש כן, האמינו או לא  הוא מסתובב לו שם על פדחתי ומטריד את מנוחתי מכרו לי במוקד חלום  "הוא יגיע  בין שלוש לשבע היום" ואני מחכה וכוסס צפורניים עם רצפה שפצעיה זועקים לשמיים  לממתין היום עז הוא ועתיר קשיים קשה להתרכז אל מול המתנות-החיים  כי יש לי אינסטלטור על הראש, ואני מייחל ומקווה שהוא יגיע בשלוש .

"אני אצטט את האמת בכל מקום בו אמצא אותה!" הסביר פעם סנופי ל צ'רלי בראון . זה גם היה מצחיק. אז כאן הציטוט אולי לא מצחיק, אבל שירו של אילן בכר-אבנטור " צילו של רודן ", הוא אחת מפיסות השירה הפוליטית הביקורתית הנאות יותר שנתקלתי בהן לאחרונה, גם אם העין הביקורתית היתה מציעה עיבוד או שניים נוספים. שווה מבט.

במסגרת מהלך (שלא הצלחתי להחליט אם הוא יותר) תרבותי או פרסומי, פורסמה ב-YNET כתבה ובה כמה שירים הנקראים על ידי משורריהם . השירים לקוחים מתוך הקובץ "קולות שירה: 25 משוררים 82 שירים" בהוצאת עם עובד. השירים הם - "קורנליה", מאת יונה וולך ; "מאהב חדש", מאת דן פגיס ; "ידידי טִנטָן", מאת מרים ילן-שטקליס ; "הנפש היא אפריקה", מאת נורית זרחי ; "לא אני", מאת אלכסנדר פן ; "השירה" - "פּאָעזיע" (עברית ויידיש), מאת אברהם סוצקבר ; "איך הזמן", מאת תרצה אתר . אחרי האזנה לשירים שפורסמו, איך נאמר, נדמה שחלק מהמשוררים - נשמעים יותר טוב בכתב. אולי בגלל זקנתם ? חלוף הזמן ? הדינמיקה של ההקלטה ? לך תדע. לזכותם של דן פגיס ומרים ילן-שטקליס, קריאתם עשתה צדק עם שירתם. ויונה וולך ? היא היחידה שלא רק עשתה צדק עם שירתה, אלא הפגינה כשרון של performance poet . אבל נניח בצד הביקורת על הקריאה. גם אם מעלה וגם אם מורידה -  כל אמנות ברשת מבורכת. במיוחד במקום פופולרי כמו YNET . [ותודה ל- אחת על שהעבירה לי הקישור ]

צריך להיות צריך להיות מנוזל כדי להבין את השירה הזו כי רק מי שהיה שם יוכל להבין את הפלנטה ההיא. ורק מי שראה שיר על נזלת, ולצדו פרסומת שתקל על מזור הסובלים יבין את האמת הפשוטה, הזוהרת שמאחורי שירת הפילים.

ההבדל בין שירה לפרוזה ההבדל בין שירה לפרוזה הוא מסוג הדברים שחיים להם בין הפערים אלה שבין קודש לחול אלה שבין נרתיק ומכחול אלה שבין אותה החלטה להלל שכל אחד מאיתנו מקבל, כשקמים בבוקר ובוחרים באותן שניות של שברירים שבין השינה לערות שבין החלום למציאות, האם להמשיך ולחיות או לחדול האם בשקט למרוד או ברעש לסבול האם להיכנע ליומיום או לשוב ומתחת לשמיכה לזחול. ההבדל בין שירה לפרוזה הוא עוד אחד מאותם הדברים שקשה להגדיר וקשה עוד יותר להימנע מלכתוב עליהם שיר.

ההבדל בין כאן לשם [ההבדל בין שירה שזכתה לפוסט משלה לעומת שירה שלא הגיעה עד הלום ] לכאן באים אלה שאיתם אין לי יחסים כה קרובים עד כי אני עלול להתבייש או להיפגע ממבט האחר. לשם הולכים אלה שאותם אינני מוכן עוד להראות או שמא עדיין.

מאז שהתחלתי להזמין ברשת אינני יודע עוד לזהות מי האדון שאותי יעקוף מי הגברת שאותו תדחוף מאז שהתחלתי להזמין ברשת אינני יכול יותר לשמוע על מה שהיה אתמול אצל ההיא כשההוא נפגע נורא מאז שהתחלתי להזמין ברשת זה רק אני והמחשב הוא לא מספר רכילויות ולו, אני גם לא הייתי מקשיב

גשם גשם גשם נוזל לי על קצה האף גשם גשם גשם יורד בטיף טיף טף גשם פה וגשם שם גשם מבראשית ועד קצה העולם

אפי שהיה מתנשא ברמה שהיה לי מקור נחמה סתום ודולף הוא לסירוגין ואני אומלל עמו ובגללו כמעט יותר מכל איבר אחר

הן דימוי שחוק, הרכבות, גם ביציאתן מהמנהרות, גם כשהמשרפות בעברן נותרות, גם כשרק בורגנים בתוכן הן מכילות. אבל רכבות הנזלת התקועות באפי הסתום, גורמות לי לתסכול מוחשי יותר, מכל דבר אחר.

מה עושות האיילות בלילות ? הן פושקות את רגליהן הקלות, מרמזות בעיניהן הגדולות, מפתות האיילות - בלילות. מי צופה אל משכבן מרחוק ? זהו הירח הלבן בבת-שחוק, שאומר לכוס ותן  "הבט ושתוק!" את מי מפתות האיילות בלילות ? את חברותיהן, הפילות הגדולות, אבל רק אחרי שנטלו הן גלולות, ובכל משכביהן גומרות האיילות. מי מעיר אותן עם בוקר משנתן ? לא קיפוד מלא-קוצים, לא השפן החרמן לא קוף עם בלורית, ולא תן עם קטן. כי אם איילת השחר, חברתן, בנשיקה רטובה מעירה אותן - משנתן.

נזלת נוזלת מדחי אל דחי טיפותיה כעינוי סיני על פניי כבר איני מבחין בין ימין ושמאל לא יודע מה מקרבני יותר אל השאול האם מחיטת ממחטה או המשך הנזילה השקטה נזלת נוזלת מדחי אל דחי טיפותיה כעינוי סיני על פניי

צפרדעים של נזלת הומות בנחיריי קופצות, תועות, מתנפחות ומתכווצות, ואין הן חדלות לרדת לחיי צפרדעים של נזלת רוקדות בנחיריי כבר לא זוכר מתי ידעתי פנאי מהנזלת של חיי צפרדעים של נזלת גרות בנחיריי ואני רק מחכה לרגע, שיאמרו הן די.

התחלה בלוג של שירה !? אתה עושה את זה מבחירה ? באמת אין לך משהו טוב יותר לעשות עם זמנך ? האומנם יהיו קוראים לדבר הזה, במחילה מכבודך ? כן, בלוג של שירה מבחירה גם שירה לא-גבוהה (מבחירה)  ראויה לבמה משלה ומי שירצה, יאכל (כלומר יקרא) ומי שלא? לא נורא.